מאז ומתמיד בניתי חנוכיות. חנוכה הוא החג האהוב עלי ותמיד מצאתי הנאה מרובה באילתור חנוכיות, אם בטיול בניו זילנד (שורש עץ שנסחף לחוף עם פקקי בירה כקנים) או כסטודנט בבצלאל (כשבניתי חנוכיה שכמעט שרפה את בצלאל). את החנוכיות הברלינאיות התחלתי לבנות בערך שנתיים אחרי המעבר לברלין. באותה תקופה לא היה לי כסף לחומרים אבל היה לי הרבה זמן, עבדתי עבור אמנים שונים ובמקביל התחלתי לשוטט ולאסוף מתכות כחומר גלם לעשייה שלי. ניסיתי לשלב מהפילוסופיה האילתורית "הרדי-מיידית" הכל כך ישראלית שהתחנכתי עליה לבין פיסול ובניית אובייקטים פונקציונאליים ויודאיקה, תוך כדי חיפוש אחר הגבול שבין אומנות לעיצוב. עם הזמן, יחד עם הברגים, הקפיצים וחלקי מתכת, נאספו גם תובנות לגבי הקשר בין המרחב העירוני והאוצרות שניתן למצוא ברחובות.
בברלין, למשל, בה אני מתגורר ועובד, המכשירים שניתן למצוא ברחובות חוזרים על עצמם. הרבה שואבי אבק, מכונות קפה, מדפסות וסורקים. עם קצת מזל אפשר למצוא טלפון ישן או מנורה מעניינת ולעיתים נדירות אף מקרנים וחלקי כספומטים. ידיות לרהיטים, מטריות, כלי עבודה, תכשיטים ונרגילה מזדמנת. את הברגים שמשמשים אותי בבניית החנוכיות אני פשוט אוסף מהמדרכות, ברגים ,אומים וקפיצים משתחררים ונופלים מאופניים וכלי רכב אחרים, כל שצריך לעשות הוא להתכופף ולאסוף.
אחת הדוגמאות המעניינות הן הטלוויזיות. טלוויזיה מכילה מספר חלקי מתכת מצויינים בניהם סליל הנחושת שמשמש ליצירת גוון אדמדם חם לחנוכיות. אבל התחרות על סלילי הנחושת הללו היא עזה. ישנה כלכלה שלמה מאחורי הנחושת שנאספת ונמכרת למיחזור. לכן, רובן המכריע של הטלוויזיות שאנו רואים ברחוב שבורות, מכיוון שבכדי להוציא את הנחושת יש לשבור את הטלוויזיה.
אחת הדוגמאות המעניינות הן הטלוויזיות. טלוויזיה מכילה מספר חלקי מתכת מצויינים בניהם סליל הנחושת שמשמש ליצירת גוון אדמדם חם לחנוכיות. אבל התחרות על סלילי הנחושת הללו היא עזה. ישנה כלכלה שלמה מאחורי הנחושת שנאספת ונמכרת למיחזור. לכן, רובן המכריע של הטלוויזיות שאנו רואים ברחוב שבורות, מכיוון שבכדי להוציא את הנחושת יש לשבור את הטלוויזיה.
בתקופות כמו חג מולד והמונדיאל יותר טלוויזיות נזרקות לרחוב. לאחרונה אפשר לראות גם יותר ויותר טלוויזיות שטוחות נזרקות לרחוב, תענוג שהיה שמור עד לא מזמן לאחיותיהן הישנות, ה"שמנות". יש לציין שעניין הטלוויזיות אופייני לערים העשירות יותר, בעוד שבמקומות העניים יותר קשה למצוא מתכות כך סתם.
בערים בהן מתרחשת תנופת שיפוץ ובנייה אפשר למצוא חלקי מתכות מתוך בתים. מערכות מים הסקה וארונות חשמל ישנים הם מקור טוב לחלקים יפים וקונסטרוקטיביים.
את אחת החנוכיות בניתי תוך כדי טיול בהודו, מעניין שבהודו המתכות כלל לא נזרקות. התרבות החומרית בהודו מלמדת שלכל מתכת יש שימוש. את רוב חלקי החנוכיה הייתי צריך לרכוש, בעשרות עסקאות קטנות שערכתי עם ממחזרים ובתי עסק שונים, ביניהם משפצי טלוויזית, מתקני אופניים, צורפים ועשרות חנויות ודוכנים לכלי בית, עבודה וחשמל. את הקנים לחנוכיה הכנתי מפעמונים שמצאתי בחנות מזכרות ליד בית הכנסת בקוצ'י בדרום הודו, בית כנסת מפואר שתהילת העבר שלו התעמעמה, בדומה לקהילה שהקיפה אותו בעבר.
דרך חנוכיית הודו גיליתי שההשפעה של המקום על החנוכיה הוא קריטי. המקום הגיאוגרפי, החברתי, הכלכלי והתרבותי משפיע – באמצעות החפצים שמושלכים לרחוב – על האוביקט הסופי, שאולי גם הוא ימצא את עצמו ברחוב בעוד עשרות שנים וימצא חיים מחודשים כחומר גלם ליצירה אחרת.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 20.12.2014
יש מצב שיעניין אתכם
