בשנתיים וחצי האחרונות נערמו בנפשי ובעיני רוחי דימויים רבים של מרחבים זרועי הרס. לפעמים ההרס נוכח באופן פיזי, כמו בדרך מביתי לתחנת הרכבת הקלה, שם ניצבים הבניינים הניזוקים והנטושים כפצע מרחבי וכעדות לפגיעת טיל איראני. במקרים אחרים הדימויים צפים אל מול מרחב בו לא נותר זכר ממשי לאלימות ולפגיעה. כך בנסיעה בכביש 232, תמונת שיירת המכוניות השרופות לופתת את המחשבה וכופה עצמה על המרחב. ישנם גם דימויים של מרחבים שההרס לא ניכר בהם, רק זרעי הפורענות, המסרבים להתפוגג גם הם, כך למשל, תמונת הטנדר עמוס המחבלים ברחוב בשדרות בבוקר השבעה באוקטובר כפי שצולם בעד תריס של תושב מסתתר. כל אותם מרחבים זרועי הרס נעים מן הדמיון אל המציאות ובחזרה. עבור אלו שנפגעו ישירות אלו הן זירות הפגיעה והטראומה אך גם הבית, מקום לשוב אליו ולבנות בו עתיד.
מספר חודשים לאחר השבעה באוקטובר הייתה לי הזכות להיות שותפה לצוות פאבליקה (אדר' הילה לוטן ומתכננת חן רוזנק) בהובלת תהליך שיזמו לימור מוסייל ונגה אדלר מהשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה, ועסק במרחבים טראומטיים. בתהליך ביקשנו לנסח שפה שתאפשר לא רק להבין את המקום וההשפעה של מרחבים אלו בנפשנו, אלא גם לייצר מסגרת לתהליכי שיקום קהילתיים מבוססי מרחב.
במסגרת העבודה גובש מסמך יסוד, בליווי ועדת מומחים ומומחיות ועל בסיס שותפות עם גורמי שטח ברשויות המקומיות שעבדו עם הקהילות הנפגעות ביישובי הנגב המערבי. במהלך העבודה, שאלות כמו מהי טראומה מרחבית, או מהו מרחב טראומטי, ומה תפקיד המרחב בשיקום מטראומה התגבשו לתובנות המאפשרות פתח לתהליכי החלמה.
מרחב, טראומה קולקטיבית ומשמעות
המרחב הינו מושג רב-מימדי. הוא כולל את המימד הפיזי הקונקרטי, כגון מבנים ונופים, לצד מימד סימבולי, המייצג מאפיינים חברתיים, צורות התיישבות ותפישות עולם וכן מימד רגשי – הקשר של אדם וקהילות למקום ולחוויות שנחוו בו. על רקע זה עלה הצורך לבחון ולהעמיק בקשר בין מרחב בו אירעה טראומה לחוויה הטראומטית והשלכותיה.
פגיעה טראומטית מתוארת כאירוע בעל אופי טוטאלי, הכולל מפגש עם מצב מסכן חיים, מוות או חרדת מוות קיצונית, חוסר ישע ואובדן שליטה. בטראומה קולקטיבית התופעות הנלוות לפגיעה הטראומטית רלוונטיות לא רק ליחידים אלא גם לקבוצה. הטראומה הקולקטיבית פוגעת במערכת האמונות והמשמעויות המשותפות לקבוצה, ומערערת את תחושת הקוהרנטיות והביטחון של הקבוצה. היא יכולה להדהד בזיכרון הקולקטיבי, גם עבור מי שלא חווה את האירוע באופן ישיר, בקרב מעגלים רחבים יותר בזמן ובמרחב והיא משפיעה על הזיכרון והנרטיב המשותף לאורך דורות. הטראומה נוכחת במרחבים בלתי נראים, דרכי תקשורת ואלמנטים דוממים המספקים רמזים לאירוע הטראומטי ולמשמעויות שלו. כל ההיבטים הללו הופכים לחלק מהייצוג המנטלי של הטראומה עבור הקבוצה.
האירועים הטראומטיים שחוותה החברה הישראלית מאז השבעה באוקטובר אינם רק רצף של זעזועים ביטחוניים, אלא גם שבר עמוק במארג המרחבי, הקהילתי והסימבולי. השבר בא לידי ביטוי בפגיעה בערכים המשותפים לקהילות שנפגעו ולחברה הישראלית בכללותה ומהווים את היסודות לזהות משותפת ותחושת שייכות. על מנת לאפשר צמיחה מהטראומה יש צורך בבנייה מחדש של רצפי המשמעות הקושרים את הקהילה יחדיו; בזהות משותפת, אתוס משותף, מרחב משותף ובתודעה ההיסטורית הקולקטיבית. זאת, תוך עיבוד של החוויה והתמודדות עם תחושות כגון כעס על העולם, תחושת חוסר הוגנות ואי צדק.
למרות השפעתה ההרסנית, טראומה קולקטיבית יכולה לעיתים לחבר את הקבוצה בכך שהיא יוצרת תחושת גורל וייעוד משותפים, מאפשרת אינטגרציה של החוויה הטראומטית לנרטיב הקבוצתי ומבססת זהות משותפת וסולידריות. אירועים טראומטיים קשים, יכולים להפוך ליסוד מרכזי בזיכרון הקולקטיבי ובמערכת האמונות והנרטיב של הקבוצה.
במסגרת העבודה הונחה תשתית תיאורטית־מעשית לשיקום קהילתי במצבי טראומה קולקטיבית, מתוך הכרה בכך שהמרחב – על ממדיו הפיזיים, הסימבוליים והרגשיים – הוא גם זירת הפגיעה וגם מנוע לריפוי. נקודת המוצא לתהליך העבודה היא המושג גיאו-טראומה, הקושר קשר הדוק ודינמי בין מקום לחוויה טראומטית.
גיאו-טראומה היא תפיסה תיאורטית שקושרת בין המרחב הפיזי שבו התרחשו אירועים טראומטיים לבין החוויה הטראומטית והשלכותיה הפסיכולוגיות, כפי שפיתחה החוקרת והגיאוגרפית פרופ' רייצ'ל פיין (2021). המושג מתייחס ליחסים הדדיים בין מרחב לטראומה בקני מידה שונים, ומספק מסגרת לביטוי מרחבי למאפיינים שונים של החוויה הטראומטית.
ההנחה היא כי קיימת אחיזה עוצמתית בין המקום הפיזי לאירוע הטראומטי, אותה מגדירה פיין "מכניזם עם נעילה פנימית"[1], כך שקשה להרחיק את זיכרון הטראומה מהמקום הפיזי בו התרחשה. המרחב עלול לייצר חזרה של חווית הטראומה, בין אם באמצעות הזיכרון הפרטי של יחידים וקהילות ובין אם בעדויות פיזיות במרחב (למשל, שרידי קליעים על מבנים, מקומות שהפכו לסמל, צלילים וחפצים). המרחבים בהם קרה האירוע הטראומטי בעבר, הם מרחבים אקטיביים בהם חווית הטראומה מתעוררת שוב ומשפיעה על ההווה. הטראומה והאלימות משולות למשקעים הטמונים בקרקע, והמרחב הפיזי מבטא את נוכחות החוויה הטראומטית באופן קונקרטי וסימבולי.
אולם, בו בזמן שהטראומה והמרחב כרוכים זה בזה, האחיזה אינה סטטית, הצורה והאופן שלה משתנים, והיא גם זו המאפשרת תהליך דינמי של כינון מחדש של משמעות המרחב הטראומטי. תהליך השיקום מתאפשר דרך ניכוס מחדש של המרחב ומקומות ריפוי, בהם הפרט והקהילה משתתפים בבנייה מחודשת של המרחב והמשמעויות שלו, תוך יצירת תחושת ביטחון, צדק והכרה בחוויות הטראומטיות. המרחב הופך לכלי מרכזי בעיבוד, בתיעוד ובהשתלבות הטראומה בנרטיב הקולקטיבי, ומאפשר חיים אחרי הפגיעה הטראומטית.
תפקיד המשמעות בתהליך השיקום מטראומה הוא מרכזי, שכן הטראומה מערערת את ערכי היסוד ואת רצפי המשמעות שבנו את עולמם של הנפגעים. כינון מחדש של משמעות מאפשר התמודדות וצמיחה, הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית. התהליך כולל תזוזה או מסגור מחדש (shift/reframing) של משמעות האירוע הטראומטי, בשני מישורים עיקריים: "מציאת היגיון" למה שקרה וניסיון להבין את האירוע, לצד זיהוי תובנות ושינויים קיומיים שמסייעים לבנות מחדש את רצפי המשמעות ומאפשרים צמיחה.
למרות שישנן מספר פתולוגיות המשויכות למשמעויות קולקטיביות הנגזרות מטראומה, במקרה של טראומה קולקטיבית, תהליך יצירת המשמעות מחזק את הזהות והלכידות הקבוצתית, תורם ליצירת נרטיב לאומי, מייצר תחושה של היסטוריה וגורל משותפים ומספק ערכים לעתיד. ככל שחולף הזמן מהאירוע, המיקוד זז מהכאב והאובדן אל התובנות והלקחים ארוכי-טווח שהקבוצה מפיקה מהטראומה.
המודל הסוציו-מרחבי: מתיאוריה לפרקטיקה של גיאו-טראומה
על בסיס השדה התיאורטי ומתוך העבודה עם גורמי השטח ובליווי ועדת ההיגוי האקדמית, פיתחנו את המודל הסוציו-מרחבי. המודל הינו מיזוג של שדות ידע רב-תחומיים – עבודה סוציאליות קהילתית, פסיכולוגיה ותכנון ואדריכלות – לכדי פרקטיקה של גיאו-טראומה. מטרת המודל היא להדגים את התפיסה המארגנת ועקרונותיה ולייצר מרחבי פעולה להתמודדות עם טראומה מרחבית עבור גורמי מקצוע בדיסציפלינות השונות.
במסגרת התהליך הוגדרו שישה מאפייני מרחב הרלוונטיים לתהליכי השיקום. במפגש עם פגיעה טראומטית מאפיינים אלו יכולים להיות קטליזטורים להעמקת הפצע והכאב או מנוף לריפוי והחלמה, כאשר לפעולות שנעשות לאחר האירוע הטראומטי יש השפעה לאן תיטה הכף. פעולות אלו אינן תהליך לינארי המתקדם בבטחה מהשבר אל התקומה אלא הן בעלות אופי לא-לינארי והן מתרחשות במרחבים בהם ניתן להחזיק בשני הקצוות בתקווה לייצר תהליכי צמיחה מהטראומה.
המודל מגדיר את "מרחב הטראומה" ואת מושג המשמעות כנקודות מוצא לפעולה ואת "מרחב הבנייה מחדש" כתכלית ויעד. המודל מגדיר שלושה מרחבי פעולה של התפיסה הסוציו-מרחבית – מרחב מעבר, מרחב דמיון ומרחב הנצחה. מרחבי הפעולה הם מרחבים לא־לינאריים, שניתן להפעילם במקביל:
- מרחב עיבוד: מרחבים בטוחים (מחוץ/סמוך/בתוך המרחב הפגוע בתצורה ייעודית) המאפשרים תהליכי טיפול, החזקה, התארגנות חברתית־קהילתית וסידור רצף האירועים.
- מרחב דמיון: חלימה ושרטוט תמונת עתיד קהילתית־מרחבית; שימוש בדמיון ויצירתיות לטיפול קהילתי וכבסיס לשיתוף ציבור מותאם־טראומה בתהליכי תכנון.
- מרחב הנצחה: פורמלי ושאינו פורמלי; מעבר מהממשי לסימבולי, קיבוע הזיכרון למקום תוך תשומת לב לשילובו במרחב החיים וההתחדשות ומבלי לקפוא בתוכו; תשומת לב לאתיקה של מיקום ואופי ההנצחה.
המרחב כ"סוכן כפול": מאפייני המרחב בתהליך השיקומי והתכנוני
כאמור, למאפייני המרחב בהקשר של החוויה הטראומטית אופי של "סוכן כפול"- בהיעדר התייחסות הם עלולים להעמיק את הכאב, ולכן יש לרתום אותם במודע בעבודת השיקום הקהילתי ובעבודת התכנון המרחבי. המודל הסוציו-מרחבי מציע מצע רעיוני ומתודולוגי לשיקום קהילתי מבוסס מרחב וטראומה. בבסיס התפיסה נמצא הרצון לעבוד עם ששת מאפייני המרחב ולייצר תהליך מודע בו כל אחד מהמאפיינים הוא ערוץ שנפתח ומתפתח ממאפיין אובייקטיבי למהלך שיקומי, כאשר התכלית הינה מרחב בנייה מחדש, שבו מאפייני המרחב הופכים למחוללי ריפוי וחוסן אישי וקהילתי.
מאפייני המרחב:
- הכרה: תוקף ואשרור לקיום הטראומה. קיומה של עדות פיזית לאירוע הטראומטי מאפשרת את ההכרה הנחוצה לטובת השיקום. עדות זו צפויה לעבור שינויים והתמרה לאתרי הנצחה, בנייה מחדש ואף מחיקה, כאשר השארת המרחב כמות שהוא יכולה להיתפש אצל אחד כהנצחת השבר ואצל האחר כמקור לעוצמה, לתיעוד העוול ולזיכרון עולם.
- זיכרון: עדויות פיזיות לאירוע הטראומטי הפזורות במרחב יכולות ליצור הישנות של החוויה הטראומטית.
- מעבריות: מרחב הטראומה הוא מקום פיזי שאפשר לצאת ממנו ולהיכנס אליו. השהייה במרחב חיצוני למרחב הטראומה מאפשרת את המרחק והפרספקטיבה הדרושים לתהליך השיקום. יחד עם זאת, כאשר המרחב הוא רכיב משמעותי בזהות הקהילה באמצעות שיוך גיאוגרפי לנוף, טבע ותרבות, והקהילה לא חוזרת למרחב הגיאוגרפי, קיים שבר בניסיון להחיות את הקהילה כשהיא רחוקה ממקומה.
- המשכיות: סימני חיים המחברים בין הזמן לפני הטראומה והזמן אחרי הטראומה. מונומנטים חיצוניים לאירוע הטראומטי המייצרים המשכיות לכוח החיים שהיה בקרב האנשים והמקום לפני הטראומה- "החיטה צומחת שוב". המסר כי החיים ממשיכים יכול להיתפש מצד אחד כאופטימי, החיים חזקים מהכל, הטבע מתחדש וכך גם אנחנו, אך גם יכול לייצג פער בלתי נסבל בו השורדים תוהים איך דברים ממשיכים אחרי מה שקרה וההמשכיות מאיימת בשכחה.
- ריבוי זמנים: קריסת ציר הזמן בעקבות הטראומה. ריבוי הזמנים מקשה על ייצור נרטיב עקבי ותיאור האירועים בהתאם לזמן התרחשותם. החוויה היא שבורה ומורכבת מחלקי זיכרון. המרחב יכול לתפקד ככוח מחזק באמצעות ביטויים חומריים לזיכרונות וחוויות החיים המעצבות ויצירת קוהרנטיות בחוויה המפורקת והדיפוזית של הטראומה.
- זהות ושייכות: שייכות מרחבית כמרכיב משמעותי בזהות של היחיד והקבוצה. המרחב הוא מקור של זהות, אישית וקולקטיבית, אך גם מקור לשבר ולהתפרקות של הזהות. המרחב נפגע וכך גם הזהות.
מתוך שימת לב לדואליות והמורכבות הקיימת במאפיינים המרחביים הוצעו תהליכי שיקום קהילתי המייצרים מרחב בנייה מחדש רגיש לכל אחד מהמאפיינים:
- הכרה מרובה: הכרה ומתן מקום למגוון נרטיבים פרטיים, במקביל לגיבוש נרטיב מוסכם שמאפשר פעולה.
- ייצוג והתמרה: הייצוג של הזיכרון הוא מרחב קונקרטי המכיל בתוכו עיבוד של הטראומה מהממשי אל הסימבולי. סמליות, טקסים ואלמנטים מתווכים הם קריטיים לתהליך השיקום.
- אפשרות בחירה: שמירה על אפשרויות הבחירה במעבר בין מרחב הטראומה למרחב החיים.
- חיבור לכוחות החיים: בניית חוסן מתוך המשכיות החיים וההיבטים המצמיחים של ההתחדשות. לשאוב כוחות של צמיחה מההתחדשות הטבעית, לצד הכאב על מה שאבד.
- איחוי ציר הזמן: חיבור מחדש של תחביר הזמן; שילוב לפני/בזמן/אחרי בתוך חומרי המקום והווייתו.
- שייכות מחדש : חיזוק הזהות המשותפת ואיחוד מחדש של הקהילה. זהות אינטגרטיבית (לא מחיקה של לפני, לא קיפאון בזהות הטראומטית) המחברת עבר, הווה ועתיד ומייצרת תחושת בית – גם למי שלא ישובו פיזית למרחב.
מבט קדימה
בשלב הנוכחי, שבו חלק מהקהילות מתחילות לנוע בין מצבי ביניים של חזרה, בנייה מחדש ועיבוד מתמשך של האובדן, עולה הצורך בשפה משותפת ובמודלים ישימים לשיקום. המסמך מציע תשתית לפעולה אינטגרטיבית, המבקשת לא רק לבנות מחדש תשתיות פיזיות אלא לאחות גם רצפי משמעות, זהות ושייכות.
המסמך מהווה תשתית לשפה משותפת בין תחומי הטיפול, הקהילה והמרחב; הוא מניח מודל פעולה בר יישום המגדיר נקודת מוצא של מרחב טראומטי, מרחבי פעולה להתערבויות קהילתיות ותוצר רצוי של מרחב בנייה מחדש; מרחב הבנייה מחדש הינו מרחב שאינו מוחק את מרחב הטראומה אלא יוצק בו משמעות מחודשת, חוסן ואפשרות ריפוי.
בכתבה הבאה בסדרה נציג בהרחבה את הפרקטיקות השיקומיות והתכנוניות, שהתקיימו בשטח בעבודה עם הקהילות וממחישות את מרחבי הפעולה השונים – מתוך הרצון להפיץ את הידע שנצבר בשדה, נארג אל תוך תהליך העבודה ובא לידי ביטוי בתפיסה המארגנת ובמודל הסוציו-מרחבי.
- זכרון עוטף – מיזם איור של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים המנציח את יופיים של יישובי עוטף עזה כפי שנראו לפני השבעה באוקטובר, שהוקם במטרה לגייס כספים למען תושבי העוטף.
- לינק למסמך המלא – גיאוטראומה -שיקום קהילתי מבוסס מרחב
[1]Pain R. (2021(, Geotrauma: Violence, place and repossession, Progress in Human Geography Vol 45