התחדשות עירונית, הפעם - בערבית
הדרת נשים במרחב הציבורי
דרישות למתחמים "נקיים" מנשים, הפרדות בכל תחומי החיים ומחיקה של כל ייצוג נשי מהמרחב הציבורי היו בעבר נחלתם של שוליים
כך תעשה לך פסל
הפסלים המוצבים במרחב הציבורי בערים גלויים לכל עובר ושב, אבל רובנו לא חשופים למאחורי הקלעים של הצבתם – איך הגיעו
הגיע הזמן לחשוב מחדש על "זכות הדרך"
הרכב הפרטי ניצב בראש, הולך הרגל נדחק לתחתית – זו ההיררכיה הרווחת ברחובות שלנו, אבל זו לא גזירה משמיים. מגיפת
העיור היומי

לתפוס את הרגע שלפני
מבנים לשימור זוכים לתהילתם לרוב לאחר שיפוץ מאסיבי ושחזור מצבם המקורי. אבל, יש מי שרואה את היופי דווקא בחותמי הזמן והיום יום שנצרבו במבנים אלו. סדרת רישומי עיפרון לוכדת את היומיומי והפרוזאי, רגע לפני שהם נעלמים לטובת הדימוי הרומנטי המשוחזר

מרחבי הזדמנויות בימי קורונה: עירוניות ב"יום שאחרי"
משברים הם גם פתח להזדמנות ולהמצאה; הם מאפשרים לנו לחשוב מחדש על מה שהיה עד כה מובן מאליו ולהוציא לפועל את מה שנראה לפני כן בלתי אפשרי. אם בתחילה היה נדמה שהמגפה מאירה את החיים העירוניים באור שלילי, למעשה ניתן לזהות במשבר הקורונה הזדמנויות עירוניות שכדאי למנף דווקא עכשיו

תור הזהב של הדאטה על יוממות
המידע שנאסף מהטלפונים שלנו זכה לא פעם למוניטין רע, אבל הקורונה חשפה את הפוטנציאל האדיר שטמון בו לקבלת החלטות ממשלתיות ולתכנון ערים. בחסות המגפה, חברות כמו גוגל פתחו את המאגרים שלהם ואיפשרו לראות איך ולמה אנשים זזים בערים. אז מה למדנו על יוממות בתקופת הקורונה והאם הרשויות יתחילו להשתמש בדאטה גם בימי שגרה?

הליכות / walkability
חווית השוטטות, המבוססת על מגוון, אקראיות וחדוות ההמון, הייתה ערש הולדתה של ההליכה העירונית. אבל איזו חווית הליכה מתאפשרת בערים המתוכננות כיום ומה תפקידה? כרוניקה של הליכה ידועה מראש

פרידה מה-100 מטר, לבינתיים
ימי הקורונה הגבילו את תנועתנו קרוב קרוב לבית, ועם המגבלה התעוררה גם היצירתיות. סדרת הדפסים מציגה את הנקודות הזניחות והיומיומיות, את ה"מיקרו מקומות" שנגלו מתוך האפשרות הנדירה כמעט ללכת מעט ולהסתובב קרוב. תיעוד של מציאות מורכבת בקנה מידה קטן.
דבר המערכת
אוצר מילים
ביקוש מושרה
איך התחבורה העירונית דומה לגז? ולמה כשמוסיפים עוד כבישים ונתיבים עומסי התנועה לא נפתרים?