דרישות למתחמים "נקיים" מנשים, הפרדות בכל תחומי החיים ומחיקה של כל ייצוג נשי מהמרחב הציבורי היו בעבר נחלתם של שוליים סהרוריים – אבל הפכו בשנים האחרונות לדרישות של זרמים מהמיינסטרים החרדי והדתי, ולעיתים קרובות מתקבלות בסלחנות מצד הציבור החילוני. כך אנחנו נאלצות להיאבק כדי להבטיח דבר בסיסי כל כך: שהמרחב הציבורי לא ייסגר בפני נשים

שינויים קטנים-גדולים במרחב הציבורי בלונדון: במוזיאונים הודבקו חצים על הרצפה, ברחובות הוצבו עמדות חיטוי, בשוק הפרחים שלטים מורים על שמירת מרחק, וברחבי העיר מנצלים את חוקי החירום כדי להוציא לפועל תוכניות לסגירת צירים מקומיים לתנועת כלי רכב

הפסלים המוצבים במרחב הציבורי בערים גלויים לכל עובר ושב, אבל רובנו לא חשופים למאחורי הקלעים של הצבתם – איך הגיעו הפסלים לחזקת העירייה? לפי מה היא בוחרת היכן להציבם? מה מקומם של האמנים בתהליך? ושל התושבים? ואיך משפיע עליהם הפיתוח העירוני? על כל אלה ועוד בסיפורו של פסל אחד מיוחד, שחושף את האתגר שבהצבת פיסול חוצות.

הרכב הפרטי ניצב בראש, הולך הרגל נדחק לתחתית – זו ההיררכיה הרווחת ברחובות שלנו, אבל זו לא גזירה משמיים. מגיפת הקורונה והשפעותיה הקיצוניות טומנות בחובן הזדמנות להיפוך הפירמידה. אז מה צריך לעשות כדי לנצל את המשבר לקידום תנועה עירונית מקיימת?