בית הרצל ביער חולדה עמד כאתר שומם ולא היווה אבן שואבת למבקרים ולקהילות המקומיות. ואז עלה לנו, במשרד המורשת, רעיון. מה קורה כשמפסיקים להסתכל על אתרי מורשת כעל נקודות נפרדות במפה, ומתחילים לראות בהם סיפור אחד של מקום? זה הרעיון שהחלטנו לקדם, בפיילוט של "מרחב המורשת גזר" – חיבור בין אתרים, נופים, סיפורים ואנשים, שיוצר יחד פסיפס אחד של אלפי שנות חיים בעמק איילון ובסביבתו.
הסיפור מתחיל ביהושע בן נון, ממשיך בימי שלמה המלך ובימי המכבים, עובר דרך החקלאות, היער וההתיישבות הציונית, מאורעות תרפ״ט, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, ומגיע עד לסיפורי ההקמה של הקיבוצים והמושבים. החיבור בין כל אלה הוא שמעניק למקום את עוצמתו: לא עוד ביקור באתר אחד, אלא חוויה של מרחב שבו כל נקודה מוסיפה עוד פרק לסיפור השלם.
לצורך זה פותח הרעיון של "שביל גזר" שנועד להפוך את החיבור הזה למשהו שאפשר ממש לחוות – ברגל או באופניים, בין אתרי המורשת, הטבע והחקלאות. ניתן לשכור אופניים בנקודה אחת ולהחזיר אותם באחרת, ולבנות מסלול חופשי ונוח בהתאם לקצב ולסקרנות של כל מבקר. בדרך אפשר לפגוש את הצלילים של דוד זהבי, את סיפור המאפייה של יענקלה בנען, את החקלאות ואת היין – מהתנובות של העולם הקדום ועד יקבי הבוטיק של היום.
כך הופך המרחב ממפה של אתרים לסיפור חי, שהולכים ורוכבים בתוכו, טועמים ושומעים אותו, ובעיקר – מרגישים חלק ממנו.
מערכת הפעלה חדשה לניהול מורשת
המקרה של "מרחב מורשת גזר" היה פיילוט ליישום התפיסה של "מרחב מורשת", מושג אותו טבעתי ופיתחתי במשרד המורשת מאז שנת 2020.
מרחב מורשת מוגדר כמסגרת תכנון וממשל מבוססת מקום, המקשרת בין נכסי מורשת, סיפורים, קהילות ושימושי קרקע בתחום גאוגרפי בעל זיקות פנימיות. הקשרים עשויים להיות פיזיים, דיגיטליים ונרטיביים.
מרחב מורשת מתקיים כאשר נוסף להם גם מנגנון מתכלל של קבלת החלטות, הקצאת משאבים ופעולה משותפת. לכן אין מדובר באוסף גדול יותר של אתרים, אלא בהפיכת היחסים ביניהם למושא של מדיניות. אפשר לחשוב על מרחב מורשת כעל מערכת הפעלה חדשה לניהול מורשת – בליבו של המהלך טמון מעבר מניהולו של אתר בודד לניהול היחסים בין אתרים, נופים, קהילות ושימושים באותו מרחב.
הקשרים ביניהם מאפשרים לשלב מורשת בחינוך, בתיירות, בכלכלה המקומית ובחיי היום יום. עבור המבקר, הביקור אינו מסתיים בהכרח בשעריו של אתר אחד אלא נע בין נקודות ומחבר ביניהן. עבור התושב, המורשת יכולה להשתלב במרחב היומיומי ובאופן שבו המקום מובן ונחווה.
במונחים שהציעו יאנסן ועמיתיו (Janssen et al., 2017), זהו מעבר מהתייחסות למורשת כאל מגזר מבודד אל ראייה של המורשת כגורם וכמנוף בתוך דינמיקה מרחבית רחבה. במובן זה מרחב המורשת הוא בן משפחה רעיוני קרוב של הדיון שמנהל מגזין זה שנים על מורשת כמשאב מרחבי ולא רק כאתר לשימור.המהפך נשען על שינוי בשני ממדים שלובים זה בזה, מרחב וזמן. ממד המרחב כפי שראינו עוסק בפריסה הגיאוגרפית ובזיקות שבין האתרים. ממד הזמן הוא עדין יותר: מרחב מורשת מאפשר להחזיק כמה קווי זמן בו־זמנית, ולעיתים באותו מקום ממש (למרות שאינו מחייב זאת). כך, למשל, יישוב חדש שנבנה על יסודות אתר היסטורי קדום, או מרחב שבו אתר מתקופה אחת שכן סמוך לאתר מתקופה אחרת, יכולים להישזר לסיפור אחד רב־שכבתי- אך התפיסה אינה כופה ריבוי כזה היכן שאין בו צורך.
ריבוי נרטיבים, ממשל מתואם, חזון משותף ומנוף לפיתוח כלכלי אזורי
לתפיסת מרחב מורשת יש משמעויות מעשיות בכמה רבדים:
הרובד הראשון הוא נרטיבי. כמעט כל מרחב בישראל נושא בתוכו כמה שכבות של עבר זו על גבי זו: שרידי התיישבות, אתרי קרבות, נופי חקלאות, באֵרות ואנדרטאות, שכל אחד מהם נושא סיפור משלו. אתר מורשת בודד אינו יכול להחזיק ריבוי כזה – הוא לרוב נאלץ לבחור נרטיב אחד, קהילה אחת, רגע אחד בזמן. ואולם, מרחב מורשת יכול לקשור בין תקופות שונות ובין זיכרונות שנוכחים באותו מקום, בלי לכפות סיפור אחיד במקום שבו אין בו צורך. כך למשל, ייתכן שבעונות השנה השונות, יודגשו סיפורי מורשת שונים, התואמים לעונה. במקרה של מרחב מורשת גזר – באביב (יום הזיכרון ויום העצמאות) יודגשו סיפורי הגבורה, השיירות לירושלים וקום המדינה, ובאופן דומה בסתיו – חקלאות, ובקיץ התיישבות.
הרובד השני הוא ניהולי. בניהול נקודתי, כל אתר נדרש להתמודד בנפרד עם תקצוב, כוח אדם, תחזוקה, תוכן ושיווק, גם כאשר אתרים סמוכים מתמודדים עם צרכים דומים. מצב זה עלול להעמיק פיצול ארגוני. הגישה המרחבית מבקשת לנהל רכיבים משותפים בקנה מידה אזורי, בלי למחוק את ייחודו של כל אתר. ניהול מרחבי אינו מבטל את תפקידו של השלטון המרכזי ואינו הופך את הרשות המקומית לבעלת סמכות יחידה. הוא יוצר חלוקת עבודה אחרת: המדינה מתקצבת ומסדירה; הרשות המקומית או האזורית מתכללת; הקהילות וגופי המקצוע משתתפים בעיצוב הסיפור וביישום; ושחקנים פרטיים ואזרחיים יכולים להשלים את המהלך. זהו מעבר ממפעיל יחיד לממשל מתואם.
הרובד השלישי הוא כלכלי ותפעולי. תוכנית אזורית אחת מבקשת לקשור בין אתרים מתקופות שונות תחת חזון מקומי משותף. המודל מאפשר לבחון איגום של כוח אדם, ידע, שיווק ותשתיות, והוא עשוי ליצור תמיכה הדדית בין מיזמים. כך אפשר גם לקחת סיכונים יצירתיים בחלק מן המיזמים, בלי שכישלון נקודתי יפיל את המערכת כולה. אלה יתרונות אפשריים של המודל, ולא תוצאות שכבר הוכחו. כך הופכת המורשת ממעמסה תקציבית למנוף לפיתוח כלכלי אזורי. זו גם הנקודה שבה ראיית עולם כלכלית ונדל״נית פוגשת את שדה המורשת: ערכי קרקע, עירוב שימושים ומודלים של מימון
אינם זרים למרחב המורשת אלא חלק מן התשתית שלו.
הפוטנציאל הגדול, והסיכון: או מדוע נדרשת אתיקה של מגוון?
השילוב בין תכנון אזורי לפיתוח מורשת מביא עימו מהפכה של ממש, גישה כוללנית ורב מגזרית המזמינה אל השולחן יחידים, קהילות, רשויות וגופים פרטיים; דוחפת לשילוב היבטים כלכליים, ותיירותיים הנשענים על נוכחות המורשת במרחב הציבורי, לרבות היבטים חינוכיים פורמליים ובלתי פורמליים. בנוסף, המורשת בעלת תפקיד בפיתוח זהות וחוסן כחלק משיקום ותמיכה פסיכולוגית, וזאת בייחוד מאז השבעה באוקטובר, ובאופן ספציפי במקרה של חבל תקומה (כפי שיתואר להלן).
חשוב לזכור, מרחבי מורשת מטבעם מאפשרים מקום רב יותר למגוון סיפורים, מקום לנרטיבים שונים (ואף סותרים לפרקים) להתקיים זה לצד זה במרחב אחד, במקום שאחד מהם יבלע את כל היתר. כאן טמון פוטנציאל גדול של התפיסה החדשה אך גם סיכון, שכן מרחב מורשת אולי יכול לספק מרחב להכלה של סיפורים שונים אך גם יכול להתהפך ולהפוך לכלי להנכחת נרטיב אחוד בצורה הרבה יותר דומיננטית באותו מרחב.
יש לקחת בחשבון כי כל מנגנון שמעצב את האופן שבו אנשים פוגשים משמעות במרחב הוא, בשפת הכלכלה ההתנהגותית, סוג של אדריכלות בחירה – עיצוב עדין של הקשר שמכוון את ההסתכלות וההשפעה של המרחב על היחיד. מכאן עולה שאלה אתית מרכזית: כיצד מובילים תפיסה מרחבית רבת עוצמה, ובו בזמן שומרים על אתיקה של מגוון והכלה ולא מחליקים אל מניפולציה ריכוזית?
מרחב מורשת למעשה מסדר עבור המבקר והקהילה את הסביבה שבה ייווצרו הזיכרון והמשמעות, ובכך הוא מפעיל כוח רב. חקר המורשת מכיר היטב את הסכנה שבכוח הזה. לורה סמית' טבעה את המונח "שיח מורשת מורשה" (Authorized Heritage Discourse) כדי לתאר את נטיית הממסד לכונן נרטיב אחד, מאושר ורשמי, ולהדיר ממנו את הקולות שאינם משרתים אותו. אלא שהמונח נטבע ביחס לאתר מורשת בודד – וכאן מונחת העוצמה ובה־בעת הסכנה של מרחב מורשת. כאשר עוברים מאתר בודד למרחב שלם, מה שמונח על הכף אינו עוד נרטיב של אתר אחד, אלא אופן השימוש החדש במרחב כדי לעצב תפיסה על יחידה גאוגרפית שלמה.
הכוח שבמעבר זה ברור, כאשר אדם נכנס לאתר מורשת הוא יכול לזהות את הנרטיב אותו מנסה הממסד להנכיח, אולם כאשר מרחב המורשת נמצא בחוץ ומעצב את ההקשרים בין נקודות ואת הנרטיב המארגן של המרחב הוא נתפס כמעט "טבעי" לו, ולא כלי שליטה.
אז איך מובילים תפיסה מרחבית, ובו־בזמן שומרים על מגוון והכלה?
המענה הראשון לשאלה זו הוא שקיפות. מתן שם לכלי והצגת מטרותיו אינם פותרים את הבעיה האתית, אך הם הופכים את פעולת העיצוב לגלויה ולפתוחה לביקורת. כאשר ברור מי מפעיל את המנגנון, מי השתתף בעיצובו ואילו חלופות נדחו, אפשר לבחון את הכוח שהוא מפעיל.
המענה השני הוא מעורבות עמוקה של הקהילות המקומיות. זהו תנאי מרכזי, אך לא ערובה מספקת: גם בתוך קהילה קיימים פערי כוח וקולות שאינם נשמעים. הסיכון פוחת כאשר לקהילות המושפעות ניתנת סמכות ממשית בעיצוב ובקבלת ההחלטות, כאשר מיוצגות קבוצות שונות, וכאשר נשמרת אפשרות למחלוקת ולא רק להסכמה.
חבל תקומה כמבחן
המבחן החריף ביותר של התפיסה מתרחש כעת בחבל תקומה, בנגב המערבי, שבו מרחב המורשת נבחן תחת משבר מתמשך ובזמן אמת.
הסיפור הטרגי, האיום והכואב של טבח 7/10 יהפוך לחלק מהמורשת ההיסטורית לדורי דורות של מדינת ישראל, עם ישראל – ושלי ושל משפחתי. ריבוי הזירות, הסיפורים, הנפגעים, ההתרחשויות על פני אזורים גיאוגרפיים נרחבים – כל אלו מחייבים גישה שונה וייחודית לעבודת המורשת. זאת בניגוד לפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, למשל, שניתן להנציח במוזיאון בודד. הזירות פה היו מרובות, הפריסה הגיאוגרפית היתה עצומה, מכרם שלום ועד זיקים, והאירועים עצמם התאפיינו במעבר ביניהן – הבריחה מהנובה, כביש 232 שהפך לציר מוות מתמשך, מעשי החילוץ וההצלה.
תפיסת המורשת המרחבית נותנת מענה לאתגר העצום הזה.
שלושת הרבדים שלה, שאותם הזכרנו, נעשים כאן מוחשיים בבת אחת. ברובד הנרטיבי יש להחזיק יחד מורשת התיישבות, חיי יום יום, אסון ושיקום. ברובד הממשלי נדרשת פעולה מתואמת של המדינה, מינהלת תקומה, הרשויות, היישובים והקהילות. ברובד המרחבי והתפעולי צריך לחבר בין אתרים, צירי תנועה, תיעוד, חינוך וביקור, בלי להפוך את המרחב כולו לאתר אסון.
תוכנית המורשת המרחבית של חבל תקומה, שאותה הובלתי משנת 2024 עד שנת 2026, נמצאת כעת בשלב היישום. עוד רבות ידובר בפרויקט הזה. אני סבורה שזה אתגר המורשת הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל בתולדותיה, והוא מהווה לא רק מבחן מקצועי ותכנוני – אלא מגדלור שיכוון את התודעה הלאומית שלנו.
בייחוד בחבל תקומה, תפקיד המורשת אינו רק צופה פני עבר – המורשת היא הגשר בין העבר לבין העתיד שלנו כעם, ולסיפור שנספר לעצמנו. אני סבורה שלעבודת המורשת בחבל תקומה יש גם תפקיד יוצר – לבסס סיפור שיאפשר צמיחה מתוך הטראומה, תפיסה הנקראת צמיחה פוסט טראומטית (Post Traumatic Growth).
לכן במהלך העבודה על התוכנית, נעשה שיתוף פעולה הדוק עם גורמי מקצוע מתחום החוסן ובריאות הנפש, יחד עם הנפגעים והקהילות. זאת כדי לחבר את מטרות עבודת המורשת – זיכרון, המשכיות והנחלת הידע – עם מטרות העבודה הטיפולית וחיזוק החוסן.
אני מעוניינת להציף פה כמה שאלות וסוגיות מרכזיות, שהנחו אותנו וימשיכו להעסיק את העוסקים במלאכה הקדושה הזו.
הקשר בין מורשת להתגברות על טראומה: פעולת המורשת מתגבשת כאשר השלכות האירוע עדיין נוכחות בחיי הקהילות. לכן התכנון מחייב עדשה מודעת טראומה: לא רק מה יישמר וכיצד יוצג, אלא גם מי נותן הסכמה, באיזה קצב מתקבלות ההחלטות, וכיצד נמנעת פגיעה חוזרת באנשים ובקהילות שהאירוע הוא עדיין הווה עבורם (Feakins, Barrett and Bower, 2024).
המרחב דחוס בשכבות היסטוריות – מה מקומן בסיפור? מרחב הנגב המערבי גדוש במורשת מימי ההתיישבות הציונית וקרבות הגבול של שנות החמישים, הרבה לפני השבעה באוקטובר. כביש 232, שהיה עורק החיים של החבל והפך בשבעה באוקטובר לציר חדירה ובריחה, נושא בתוכו שכבות מקבילות של חיי יום יום, גבורה, מאבק, כאב ואובדן. השאלה אינה רק אילו שכבות ייכללו בסיפור, אלא מי יוכל לפרש אותן ומה יישאר מחוץ למפה
איך מתחלקת האחריות בין המדינה, הרשויות והקהילות שנפגעו? יצירת מרחב המורשת מחייב ניהול עדין ומודע – משום שהוא טומן בחובו שאלה גדולה: של מי הסיפור? אפשר להעלות כהשערת עבודה שאופן הניהול של פרויקט המורשת, יעצב את מידת הריבוי של השחקנים והקולות. ככל שהקהילות המקומיות יחזיקו בסמכות ממשית לקבוע מה לשמר, מתי ובאילו תנאים, כך גדל הסיכוי שהמרחב יכיל קולות שונים. אולם השתתפות קהילתית כשלעצמה אינה ערובה. יש לבחון כיצד מתחלק הכוח, אילו קולות זוכים לנראות, והאם נשמר מקום גם לסירוב, להשהיה ולשינוי.
מי קהל היעד – מבקרים או התושבים? עולה השאלה כיצד לנהל את המתח בין זיכרון, החלמה וחיי היום יום של הקהילות – לבין הרצון לאפשר ביקורים, פרשנות ופיתוח של האתרים. נוכחות מבקרים עשויה להפוך לחלק מן המרחב, אך אין להסיק מכך שהוא נועד בראש ובראשונה לצריכה תיירותית. מחקר עדכני על מורשת אסון מראה שהכרה בערכה הציבורי עשויה לחזק את התמיכה בשימור ובהשתתפות, ובו בזמן להגדיל את תחושת הנטל על התושבים (Nishisaka, Yazawa and Furuya, 2026). המתח הזה צריך להיות חלק ממנגנון ההחלטה, ולא שיקול שמתווסף לאחר שהמרחב כבר עוצב.
יש בכך גם עניין שנוגע לי אישית. אני חובשת כאן שלושה כובעים שונים, אך קשורים זה בזה: בכובע אחד הובלתי עד לאחרונה את מדיניות המורשת כסמנכל״ית במשרד המורשת; בכובע השני בחנתי אותה גם מבחוץ מנקודת מבט מחקרית ביקורתית; ובכובע השלישי, הנורא מכל, גורלי נקשר במורשת השבעה באוקטובר כאשר ענר בני בכורי אהובי, נפל בקרב גבורה בידיים חשופות במיגונית ברעים באותו בוקר נורא, ומסר את נפשו להצלת אנשים שכלל לא הכיר. הקרבה לשדה מאפשרת גישה לידע ולתהליכי קבלת החלטות, אך היא גם מחייבת גילוי נאות, רפלקסיביות ושילוב ביקורת מקומית וחיצונית. החיבור האישי מאפשר הבנת עומק ויצירת אמון עם הקהילות, אך בו זמנית גם ממקם אותי בתוך הסיפור. השקיפות והמודעות לשלושת הכובעים הכרחית לעיסוק בנושא.
מבט קדימה
מרחב מורשת הוא דרך חדשה לניהול איזור שבו נמצאים מספר אתרי מורשת – ומאפשרת לייצר הקשרים בין מקומות, סיפורים ושחקנים. כוחו ביכולת לספר סיפור רחב יותר, לייצר משמעות לתושבים ולמבקרים, ולייעל ולשפר את ניהול האתרים. לצד ההזדמנות, קיימים אתגרים שמחייבים תשומת לב – ולייצר מנגנוני ייצוג, שקיפות וביקורת שיאפשרו לכל סיפורי המורשת לבוא לידי ביטוי.
התפיסה הזו הפכה לפרקטיקה תכנונית בעקבות אירועי 7/10, והמורשת של חבל תקומה. פרויקט המורשת המרחבית של חבל תקומה, והתודעה ההיסטורית שהוא טומן בחובו, גם מעמיד את היישום של התפיסה הזו במבחן חי – שיש לגשת אליו בכובד ראש ועם תשומת לב מקצועית, תכנונית ואנושית.
שירה שפירא הובילה את מדיניות המורשת המרחבית במשרד המורשת, וחוקרת את התחום במסגרת לימודי הדוקטורט במחלקה למדע המרחב באוניברסיטה העברית בירושלים. רשימה זו מבוססת על עבודתה המעשית והמחקרית בנושא מרחב מורשת.