בית ספר בקרית שמונה. יום חול בתחילת יוני, שעות הצהריים. גל חום קיצוני מגיע מוקדם לעונה. המזגנים בכיתות עובדים בכל כוחותיהם לצנן את הילדים שבכיתות. לפתע מופעלת האזעקה. כולם ממהרים להצטופף במרחב הממוגן, שבדרך כלל משמש חדר מחשבים. אין בו פתחי אוורור מספקים, או חלונות. הטמפרטורה עולה. אחרי חצי שעה – הפסקת חשמל. צריכת החשמל בכל הארץ הגיעה לשיא עקב החום הקיצוני הביאה לנפילת הרשת. המזגן אינו פועל. אין אוורור. המבנה שנבנה לפי כל תקני פיקוד העורף – עומד בתקן, אך אינו נותן את המענה.
המתואר למעלה אינו תיאור מקרה שהתרחש במציאות, אך לצערנו זהו אינו תרחיש היפותטי. המציאות הישראלית מציבה אתגרים רבים ומצטלבים, שתדירותם, עוצמתם ופרישתם הגיאוגרפית מתרחבת בהתמדה. איומים ביטחוניים כבר אינם נחלתם של יישובי הגבולות בלבד, כפי שהדגימו המלחמות עם איראן; גלי חום מתמשכים לא נתחמים לעמקים הפנימיים, לבקעת הירדן או הערבה; חיי היום-היום של כולנו תלויים במידה רבה באספקת חשמל יציבה – ומול זה מחריף האתגר לענות על הביקושים העולים, בפרט בעת גלי חום; משבר האקלים מעלה את הסיכון לשריפות ולהצפות בערים ובישובים. זוהי המציאות עימה האוכלוסייה בישראל כבר מתמודדת, וצפויה להחריף בשנים הקרובות.
יכולת ההתמודדות עם אתגרים אלו קשורה באופן הדוק לאיכות התכנון של המרחב הציבורי, ובכלל זה למענה שמבני ציבור יכולים לספק לאוכלוסיה באירועי חירום ובמצבי קיצון. אולם, למרות הצרכים העולים, נכון לשנת 2026, מבני הציבור בישראל לא מתוכננים לתת מענה לריבוי האתגרים. יתרה מכך, התקנות והדרישות שנועדו לתת מענה לאיום אחד, סותרות לעיתים את היכולת לתת מענה הולם לאתגרים אחרים.
סקירת מדיניות שפרסמו מרכז השל וסטודיו זרתא, ומתבססת על עבודה בעוטף עזה ובצפון, מעמיקה בהבנת האתגר ומשרטטת את השינויים הנדרשים כדי לענות עליו.
כשהאיומים אינם ממתינים בתור
מבני ציבור בישראל נדרשו בעשורים האחרונים לתת מענה למרכיבי חוסן שונים, שהתפתחו בנפרד. הדרישות המרכזיות כיום נוגעות לחוסן ביטחוני – מיגון מפני איומים ביטחוניים ובפרט ירי טילים, בהתאם לתקני פיקוד העורף. תקנים אלו נועדו לתת מענה זמני לאוכלוסייה המשתמשת במבנה (מלבד בישובי עוטף עזה, שם התקינה שונה), אך לא לשהייה ארוכה של אוכלוסייה המתגוררת בסמוך – צורך שעלה במלחמה עם איראן.
מבני הציבור נדרשים לעמוד גם בדרישות מסוימות בתחום הבניה ירוקה, שיכולות להעלות את החוסן האקלימי. עם זאת, עמידה בדרישות התקן לא נותנת מענה מספק לשהות אוכלוסייה בעת גלי חום קיצוניים, למשל. חוסן אנרגטי הוא צורך נוסף שמתעורר, אך המענה אליו ניתן היום בדרך כלל באמצעות גנרטורים המתבססים על דלקים פוסיליים הדורשים חידוש מתמיד, ורק מעטים ממבני הציבור מתוכננים לתפקד באופן עצמאי אנרגטית לפרקי זמן ארוכים.
אתגר מרכזי ביצירת מבני ציבור המספקים חוסן מרובה, הוא שכל אחד ממרכיבי החוסן מתבסס על רגולציה או מערכת דרישות נפרדת, הנובעת מגופים נפרדים ומקורות מימון שונים. אין ראיה כוללת של הצרכים השונים, ולא חשיבה סינרגטית על התועלות המרובות שמבנה ציבור יכול וצריך לייצר בשימוש השוטף ובעיתות חירום.
כשהחלון הוא גם הבעיה וגם הפתרון
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וכדי להבין את הקושי לייצר מבנים בעלי תועלות מרובות, יסייע לצלול לפרטים כאלו. חלונות, לדוגמא, הם אחד המרכיבים החשובים בבנייה הירוקה, ומתוכננים כך שימקסמו אור טבעי ללא קרינה ישירה, יאפשרו אוורור אופטימלי, וקשר לסביבה. בהיבטי מיגון, לעומת זאת, חלונות הם נקודת תורפה משמעותית, ובחללים ממוגנים יש שאיפה לצמצם אותם, למקם אותם גבוה ובמפנה הפוך לאיום הצפוי. עובי הקירות הנדרש למיגון מקשה על פתיחת החלונות, וכמעט ואינו מאפשר אוורור טבעי.
דוגמא אחרת היא הממשק עם המרחב הסובב את המבנה. הבניה הירוקה שואפת לחבר את המבנה למרחב ולקהילה שסביבו, באמצעות פתיחות של המבנה למרחב, לצמחיה, ולמבטי הנוף, המיצרת תחושת רווחה מנטלית לשוהים במבנה, ומחזקת את הקשר לקהילה. בניגוד לכך, תקנות המיגון מצמצמות את הקשר בין הסביבה החיצונית לפנימית למינימום ההכרחי לשם נגישות, באמצעות מחיצות אטומות המגוננות על השוהים במבנה אך חוסמות את הקשר לסביבה.
מה נראה כשמנסים לגשר
פרויקטים שתוכננו על ידי סטודיו זרתא בנגב המערבי בשנים האחרונות ניסו ליישב בין הדרישות השונות, ובפרט הדרישות המחמירות של פקע"ר באזור זה, ולהציע פתרונות יצירתיים. זאת, מתוך שיח עם המשתמשים והכרות מעמיקה עם הצרכים העולים בשימוש היום-יומי.
בבית ספר "ראשית" בשדרות, תוכננו מעברים מקורים בין אגפי הבניין, המספקים בשגרה מרחב מוצל למשחק, ובחירום הם חלק בלתי נפרד מהיררכיית המיגון, ומאפשרים תנועה בטוחה יותר אל המרחבים המוגנים שבבניין עצמו. במבנה לחינוך בלתי-פורמלי בקיבוץ נחל עוז, מרחב מקורה בכניסה יוצר מדרג בין החוץ לפנים, וכך מאפשר קשר לסביבה ותחושת פתיחות, יחד עם העמידה בדרישות במיגון המחמירות. במרכז רב-תכליתי בשדרות, ריכוז פונקציות ממוגנות בקומת הקרקע מאפשר לקומה העליונה להישאר גמישה ונעימה לשימוש יומיומי.
בכל הדוגמאות הללו, שתוכננו ע"י סטודיו זרתא, המיגון אינו נתפס רק כמגבלה שיש "להסתדר איתה", אלא כחלק אינטגרלי מהתכנון האדריכלי. השאלה איננה רק איך להגן על המשתמשים – אלא כיצד לייצר מרחב שממשיך לאפשר למידה, קהילתיות, משחק ושהייה גם תחת תנאי קיצון, ביטחוניים ואקלימיים.
מתוך סקירת הצרכים בשטח ופתרונות שיושמו, עולים מספר עקרונות לתכנון ולהקמת מבני ציבור מוטי-חוסן:
● האחדה של הדרישות הרגולטוריות והתקנים השונים לצמצום הסתירות ביניהם.
● הבניית פרוגרמה המבוססת על צרכי האוכלוסייה המשתמשת במבנה באופן שוטף, והעשויה להשתמש בו בחירום, כולל מתן מענה לאוכלוסיות פגיעות, צרכים רפואיים שונים, ושהות מתמשכת.
● תכנון למועילות מרובה: מבנה המייצר ערך בשגרה ובחירום גם יחד: קהילתי, אנרגטי, כלכלי.
● בחינת השימוש בכלל חללי המבנה בשיגרה ובחרום, מיפויים לפי תרחיש, ותכנונם בהתאם.
● בחינת תפקוד המבנה תחת תרחישי איום המתרחשים בו-זמנית.
● הטמעת מרכיבי המיגון והאנרגיה בשפה העיצובית של אדריכלות המבנה, ולא כתוספת המוצמדת אחריו.
● הקצאת מסגרת מימון ייעודית בדגש להפניית משאבים מספקים לשלב הכנת הפרוגרמה והתכנון האדריכלי.
שאלה של כסף ושל אחריות
הדוגמאות שהובאו לעיל הן עדין בבחינת היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל, והעקרונות שפורטו אינם מיושמים מספיק בשטח. במציאות של דרישות בניה ותקינה שונות ולעיתים סותרות, העדר ראיה מתכללת של הרגולטורים השונים, ומימון שאינו מאפשר תכנון טוב ומתקדם ומחייב ביצוע מינימלי – היכולת לייצר מבנים מרובי תועלות, העונים על צרכי האוכלוסייה ועל האתגרים שסביב הינה נמוכה.
מי שנושא בתוצאות חלוקה זו הן קודם כל האוכלוסיות הפגיעות והמוחלשות ביותר, אלו להן אין מיגון מספק ברמה הביתית, שבתיהן אינם מבודדים, או שנדרשים לאספקת חשמל קבועה לצרכים רפואיים, למשל.
לא רק לתכנן טוב יותר
המציאות, לעומת תהליכי התקצוב והתכנון, אינה פועלת לפי "סלים" נפרדים. כפי שתואר בפתיחה, הפסקת חשמל עלולה להתרחש בזמן אירוע ביטחוני; גל חום עלול להחריף דווקא באזורים שבהם איכות המיגון או התשתיות נמוכה, ולכן מבנה ציבור בישראל חייב לתת מענה לכמה סוגי חירום בו־זמנית. אין זה רק מענה למחסור במבנים או תקציב, אלא משום שכך ראוי ונכון שהמרחב הציבורי יתפקד: מבני הציבור צריכים להיות כאלו המייצרים תועלות מרובות בכל שטח, המאפשרים נגישות למענים מצוינים במרחק הליכה, לכולם.
השאלה, אם כן, איננה רק שיפור תקן כזה או אחר או התאמתו. השאלה היא איזה איכות חיים אזרחיים המבנה מאפשר לקיים בזמני שגרה ובעתות משבר. מתוך ההבנה הזו, העבודה קוראת לפיתוח תפיסה תכנונית ומדיניות ציבורית משולבת עבור מבני ציבור בישראל – כזו שמחברת כבר בשלבי התכנון הראשוניים בין מיגון, איכות אקלימית וחוסן אנרגטי, ומאפשרת לרשויות, אדריכלים ומשרדי ממשלה לפעול מתוך ראייה מערכתית אחת.
ישראל של 2026, שכבר ידעה מלחמה ארוכה, גלי חום קיצוניים ונפילות רשת החשמל, אינה יכולה להרשות לעצמה לחכות לתרחיש נוסף כדי להחליט שהגיע הזמן.
סקירת המדיניות שפרסמו מרכז השל וסטודיו זרתא, "מבני ציבור כמרכזי חוסן משולש: ביטחוני, אקלימי ואנרגטי", נכתבה על ידי יערה בן נחום, ורד זיסו כהן ומאירה הנסון, ממרכז השל לקיימות ואדר' אביבה פרידמן מסטודיו זרתא ופורסמה במרץ 2026.