Stop killing US

חזרתי לרגע להיות אתנוגרפית ואהבתי את זה: יומן שדה הפגנת תמיכה בג׳ורג׳ פלויד. השלישי ביוני 2020, רוזוולט איילנד, ניו יורק העיר. השעה 18:30. יום רביעי.

שלושה חודשים לקורונה. על הדשא מול בלומברג. מעל 200 איש.שומרים על ריחוק חברתי. הפגנה רגועה בינתיים. בכל זאת אנחנו ברוזוולט איילנד לא במנהטן עצמה. חלק מהאנשים הם סטודנטים מהקמפוס,חלק אני מזהה מהאי. חלק נראים כאילו הגיעו במיוחד להפגנה. ריק הכתב, ג׳ודית ההיסטוריונית של האי ואחת האינפורמנטיות האהובות עלי, תום האמן, ניטי, בוב מהקמפוס. הנה תום וניקול. ישראלים שאנחנו מכירים מסתכלים בפליאה, ״מה אתם באמת מצטרפים לצעידה?״ כן. אנחנו כאן. קורונה זה אמנם חשוב אבל הדבר הזה חשוב הרבה יותר.

עכשיו נראה שיש יותר מ-1,000 איש בצעידה. לבנים ברובם, אבל גם הרבה שחורים. האי שלנו מעורב ובינלאומי אז יש פה גם אמריקאים וגם הרבה אורחים מהגרים כמונו. אסיאתיים, מזרח תיכוניים, יש פה נוצרים, מוסלמים, יהודים, ישראלים. אורחים מקווינס ומברוקלין שבאו לחזק את הכוחות. מבוגרים שלא יצאו מהבית חודשים בגלל הבידוד, מסכנים את המערכת החיסונית כדי להיות פה עכשיו.

יואב אומר: אמא תסתכלי על הרצפה, הכל נקי, אף אחד לא זורק לכלוך. יואב אומר: אני מרגיש כמו ב"משחקי הרעב", כשהאנשים עומדים בכיכר ומתמרדים נגד הקפיטול. 

ילדים רואים הכל. אמרתי להם שזה אירוע היסטורי. ושיש לנו זכות לקחת בו חלק. שהם יזכרו את זה לכל החיים וגם אני. זה חשוב כמו וודסטוק, כמו הפנתרים השחורים, כמו מחאות הסטודנטים באירופה. הדבר הזה ישנה את העולם. 

מתאספים על יד הרחבה של הכנסיה. יש נאומים. אנחנו מתלבטים אם לעמוד קרוב או בקצה. אינסטינקט ישראלי אומר לי לעמוד בצד. הדברים האלו יכולים להתפתח למלחמה תוך שניה. הילדים מצד שני דוחפים פנימה. אנחנו רוצים לשמוע. ומה עם ריחוק חברתי? איך שומרים 6 פיט כאן. יואב מרגיש לא נוח להחזיק את השלט: stop killing US. כי הוא לא שחור. הסברתי לו ש-US זה גם ארצות הברית. הולכים ומוחאים כפיים לרקע Black lives matter! We can do better!

בטלפונים של כולם מצפצפת אזעקת חירום. העוצר יכנס לתוקף עוד שעה. מסוק מעלינו, גשם מתחיל למרות החום.
אפוקליפסה עכשיו.
באנו להרגיש אמריקה, אבל הגענו בשלב שהאימפריה מתפרקת.
זה עצוב וקשה להיות פה עכשיו.
אבל מצד שני זו גם זכות גדולה.