"תראה איזו קבלת פנים הכינו לך, לימינך בית הקברות גבעת שאול ולשמאלך רחוב ירמיהו נביא החורבן!" אמר שכנו וצחקק וכמו זה לא הספיק, הסב את מבטו לשלט מאיר העיניים: 'בית יתומים על שם דיסקין'.
"באנו בשעריך ירושלים." הכריז השכן בחגיגיות. אדי הסתכל כה וכה ולא ראה שער ולא קשת, לא שדרת עצים ולא דגלי לאום, לא הוד ולא הדר, לא שמץ חגיגיות וקדושה. אולי נכנסו בכניסה אחורית או דרך כפר על אם הדרך, הן לא יתכן שהכניסה למרכז העולם תיראה כך? בית פה ובית שם ושדות טרשים ועשבים צהובים וסלעים וערימות פסולת וגרוטאות וצריפים שוודיים גדולים, מן הסתם מעברה למיוחסים.
"זה משרד החוץ," אמר שכנו בגאווה והצביע על הצריפים. אדי זקף גבה והתקשה להאמין כי כאן משרדו של משה שרתוק, שר החוץ, ולכאן באים שרים ורוזנים, שגרירים וקונסולים ושליחי ממלכות. אחרי הצריפים השתרע שדה טרשים סלעי רחב ידיים, מוזנח, מוכתם ערימות לכלוך, שאריות חומרי בניין וגרוטאות חלודות. בקצה המגרש עמד בית חולים, שהזכיר לו אגף קטן בבית החולים מאיר אליאס שבו נולד לפנות בוקר בשמיני עצרת. בבית החולים ההוא עבדו רופאים יהודים מגרמניה, אוסטריה וארצות אירופאיות שחלקם מצאו בבגדאד אהובות יהודיות ונשארו. האוטובוס טיפס בעליה צרה ומפותלה, לימינו חנויות אחדות, מתקן אופניים בשם פירו, ספר גברים בשם אבו–אל-ח'יר ומוכר ערק תוצרת בית כפי שכתוב על השלט.
מטרים ספורים לפני תחנת האוטובוס של השוק, הפנה השכן את מבטו למבנה בשכונת 'בית יעקוב' וסיפר לו על המאפיה והתנור של עבאדי: "כל יום שישי מביאים תושבי השכונות את סירי החמין של השבת לכאן, עבאדי מסדר אותם בתנור ומוודא שלכל קדרה יש את סימן היכר שלה ובשבת אחרי תפילת שחרית, לוקחים את הסירים המהבילים וריח החמין מטריף את הפיות." בפתח מחנה יהודה, השוק ששמעו יצא בכל הארץ, עצר האוטובוס ושכנו בקש שיסתכל על שעון גדול שעל מגדל: "הביג בן של ירושלים," אמר השכן בחצי חיוך.
"וכאן המשטרה." הצביע על בנין חד קומתי שפסלי אריות, שומרי האימפריה הבריטית נשכחו בשני צידיו.
שכנו הסביר כי הם נוסעים ברחוב יפו החוצה את העיר מצפון לדרום עד לחומת הגבול המפרידה בין המערבית למזרחית שאינה בידינו. סיפר על שער יפו שבו נכנס גנרל אלנבי ועל העיר הססגונית, הריחנית, הצפופה והקולנית ועל השוק השופע והזול ואדי נזכר בעירו המתפקעת מחטאים והנהר החוצה אותה לא מצנן את תשוקותיה.
"סבא רבא שלי עליו השלום היה בין סוללי הכביש הזה שנסלל בימי הסולטן עבד אל –עזיז לכבוד הקיסר פרנץ יוזף שעמד לבקר בירושלים שתבנה במהרה בימינו, זה היה בשנת 1869 והקיסר טייל בעיר במרכבה שלו." אחרי השוק אמר: " וזה 'בית הכנסת זהרי חמה' ומולו בית שעוני השמש ודבר על העיר הקטנה והיפה שנותרה לנו אחרי המלחמה והיום יש בה מהגרים מכל מיני ארצות בשתי מעברות גדולות. "במורד הכביש בכיכר הקטנה, סטה האוטובוס לסמטה צרה וחנה במגרש מרווח שהיו בו אוטובוסים אחדים.
"ירושלים, תחנה מרכזית, סוף" אמר שכנו.
קטע זה לקוח מתוך ספרו הבא של אלי עמיר "שליח על אופניים", שעתיד לצאת בשנת 2015 בהוצאת עם עובד. כל הזכויות שמורות לאלי עמיר.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 02.01.2015
יש מצב שיעניין אתכם
