לכל עיר, ואפילו לכל שכונה או רחוב יש את המנגינה והקצב שלה, שמשתנה כל הזמן. מי שייתקל בי משוטט בעיר, לרוב יראה אותי עם אוזניות גדולות מכסות את אוזניי, והעיר רוקדת לפי הקצב שלי. אבל איש לא הכין אותי לאלבום האחרון של רוקפור, שיצא לפני כשנה, ומהווה בשבילי את פס הקול המושלם לשיטוטיי בעיר, ובמיוחד בשנה האחרונה.
זהו אלבום האולפן העשירי של רוקפור, המציין את חזרתו של הסולן אלי לולאי להרכב. מדובר באלבום ראשון מזה שבע שנים. עשר שנים עברו מאז אלבומם האחרון בעברית.
אומנם חברי הלהקה מספרים שעבדו עליו כשלוש שנים, ואכן בשנים האחרונות יצאו כמה סינגלים מתוכו, אך יציאתו בחודש מאי, בשיאה של מגפת הקורונה, לא הייתה יכולה להתרחש בתזמון טוב יותר. למה? מדובר באלבום אורבני מאד, בזמן בו העירוניות הישראלית (והגלובלית) מחשבת מסלול מחדש לאור מגבלות התנועה והריחוק החברתי.
זו לא הפעם הראשונה שהעיר הישראלית מיוצגת במוזיקה. "חיפה חיפה" של יהונתן גפן (בביצועו של דויד ברוזה) הצליח לתפוס את ההווי של עיר הפועלים, "ירושלים של זהב" של נעמי שמר שייצג את העיר החצויה והמאוחדת במלחמת ששת הימים, וכמובן שיריו של מאיר אריאל, זצ"ל, שתיאר את הפערים בין המרכז לפריפריה (בצהרי היום), את הווי הפועלים ובתי המלאכה של דרום תל אביב (שיר התעסוקה), וכמובן "ירושלים של ברזל", שהיה ביקורת נוקבת על גלי הלאומנות שליוו את שירה של שמר.
כבירת התרבות של ישראל, תל אביב תמיד זכתה למקום מרכזי ביצירה המקומית, בקולנוע, בטלוויזיה וגם במוזיקה. מאיר אריאל תיאר אותה כעיר היושבת "עם הגב לים", וקובי אוז הצליח לתאר במדויק את החוויה של נווה שאנן, שכונה שהייתה – ועודנה –תחנת מעבר למהגרים החדשים אל העיר בשיר "התחנה הישנה". העיר אפילו זכתה ליצירות אינסטרומנטליות שנכתבו עליה, כמו "צ'קררה תל אביבית" של שלמה יידוב, לדוגמה. האלבום האחרון של רוקפור, המוקדש כולו לעיר ולעירוניות, הוא החתיכה האחרונה בתצרף הזה, לעת עתה.
האלבום, על 13 שיריו, עוסק בעיר ובעירוניות, תוך זיקוק "חווית המשתמש" בעיר ובעירוניות במאות השנים האחרונות ואזכור תקופות שונות. לכאורה, האלבום נכתב על תל-אביב יפו (וזו כמובן לא תהיה הפעם הראשונה שהם כתבו על העיר), אבל חברי הלהקה מספרים שהעיר באלבום היא יותר מופשטת, ושהאלבום יכול להתייחס לכל עיר גדולה – מלונדון, דרך טוקיו ועד אפילו חיפה וראשון לציון – ושהוא מתאר חוויה דומה שמתרחשת ברחובות הערים האלו.
איילון סיטי, את לא מה שרציתי
כבר במבט ראשון על עטיפת האלבום, נזרק המתבונן אחורה בזמן. בעטיפה מוצג רחוב בקריית המלאכה בתל אביב כשהוא ריק מאדם, מכוניות או זכר לפעילות כלשהי. מה אם לא קריית המלאכה כדי להזכיר את המהפכה התעשייתית? הרחוב מצולם מגובה הכביש, ושורות המבנים בשני הצדדים (הדופן האחורית שלהם) כמו סוגרות על המתבונן, כשבמרחק השמיים הכחולים.
האלבום נפתח בקטע אינסטרומנטלי בשם "אורבניפאניקה", החושף למאזין את הצליל המוכר של הלהקה מזה 30 שנה ומכניס אותו לאווירה הקודרת והפרנואידית של האלבום. אותה פאניקה אורבנית יכולה להיות חשש מהקורונה, אבל לא פחות מכך גם פחד מצפיפות יתר וקלסטרופוביה, רעש וזיהום אוויר, היעדר ביטחון האישי והיבטים נוספים של הבעיות שהעיר מואשמת בהן.
המהפכה התעשייתית במאה ה-19 הביאה להגירה מסיבית מהכפרים אל הערים, וזירזה תהליכי עיור והתעיירות (עיור = הגירת אוכלוסייה מהכפרים לערים שמביא לגידול בשטחן ואוכלוסייתן; התעיירות = שינוי בדפוסי התנהגות ותפיסות אישיות, כמו גם בדפוסים חברתיים, תרבותיים וכלכליים והתאמתם לעיר).
הגישה השלטת בתכנון העירוני של סוף המאה ה-19, שבאה לידי ביטוי בספרים רבים וביניהם ספרו של ג'ייקוב ריס "How The Other Half Lives" שהציג את העוני ואת הצפיפות בבנייני המגורים של ניו יורק, ראתה בעיר את השורש לכל בעיות האדם – החל מעוני ופשע, וכלה בהתפרצות מגיפות ובעיות פסיכולוגיות. העיר היא הבעיה, ולא התופעות שבאו איתה. מתוך התפיסה הזו נולדה תנועת "עיר הגנים", שדגלה בחזרה לטבע, ליישובים מרובי שטחים פתוחים, בגודל מוגדר ולא צפוף. התחושה שעולה מהאזנה לאלבום חוזרת לאותם הפחדים ומזכירה לנו שהתופעות האלו נוכחות גם בימינו.
ואולי הפאניקה המתוארת היא החשש מהתחדשות מהירה, ואולי מהירה מדי? השורות "פעם פולרויד נחשב הכי מהיר אבל בזמן הזה כיום בונים עוד עיר" (השיר איילון סיטי), "בחלום אני חוזר למאה העשרים בלי רעשים, כעסים ועניינים" (מתוך "עיר לבנה, חיים באפור") מדברות על הקידמה המרחיקה אותנו מתקופה נוסטלגית ונטולת דאגות.
אילון סיטי. צילום: מירב בטט
התחדשות עירונית?
השיר השני באלבום, "שכונה סגורה", מספר את סיפורו של מלון רמת אביב, המלון הראשון בתל אביב שהוקם מעבר לירקון, שנהרס ב-2005 ובמקומו הוקם מתחם "סביוני רמת אביב". השיר מתאר כיצד המלון המפואר ירד מגדולתו ובמקום "שגרירות, אולי בתים משותפים, בסופו של דבר הכסף ניצח, בנו שכונה של עשירים…כאן שכונה סגורה, זה לא אנחנו, זה העולם שהשתנה" (מתוך השיר).
כך, השיר מתאר שלושה דורות של שינוי התכסית הבנויה ויחד איתה גם רוח המקום. בשטח המתחם עמד בית מחמוד באידאס, שהיה שייך לחלק ממשפחה עתירת נכסים משייח' מוניס. עם הקמת המלון סופח אליו הבית. בתחילת שנות ה-2000 נהרסו בית באידאס והמלון, והוקמה השכונה.
השכונה, כפי שמופיע באתר אדריכלי הפרויקט, היא "הקהילה הסגורה הראשונה של ישראל בה הגינה הסימטרית הפונה לכניסותיהם של כל הבניינים יוצרת תחושת קהילה ואינטימיות והיא מקיפה גינה פרטית גדולה וספא." אך האם גטו כזה יוצר חיי קהילה עשירים יותר משכונה פתוחה ומגוונת יותר בבינוי ובאוכלוסייה?
אפשר למצוא קווי דמיון בין המלון, שאירח ראשי מדינות ואח"מים בפאר ועושר אך עמד בניגוד מוחלט לתקופת הצנע של שנות ה-50 ולעוני הרב ששרר במדינה שזה עתה הוקמה, לבין השכונה שהוקמה עם "פארק פרטי…חברת ניהול וספא, הרחובות ריקים, לדירה עולים ישר מקומת החניה…" (מתוך השיר), הנוגד את העירוניות התל אביבית המוכרת.
שדרות ירושלים. צילום: הילה לוטן
יפו. צילום: הילה לוטן
זמן ומרחב
מלבד העיסוק בעיר כמרחב פיזי, שירי האלבום עוסקים גם בממד הזמן ובשינויים המתרחשים בעיר לאורך הזמן. לצד הפאניקה והאווירה הקודרת המלווה את האלבום, בולט בו המבט הנוסטלגי והערגה לזמנים אחרים וטובים יותר. הניגודיות הזו, בין התחושות והזמנים, מלווה את האלבום לכל אורכו. אם בשיר "עיר לבנה, חיים באפור" מתוארים משחקי כדור מחוץ לבית (בבית הנוער א' בשכונת מנשייה בתל אביב, שגם היה של משפחת באידאס), מסעדת הפיל וגלידה בחוץ, אז בשיר "איילון סיטי" מתוארת מציאות עכשווית בה יושבים מול המסך וטובעים בים של הודעות. הביקורת על מהירות הטכנולוגיה כיום לעומת הכמיהה לחום ולנעימות הילדותית של פעם, מתכתבת עם שיריו של מאיר אריאל מאלבומו "רישומי פחם". לדוגמה, בשיר "חיית הברזל":
כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת
כל השפיצים האלה בגרפים
ברזל כתנין, מתכת כפרד
ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה
ברזל מצופה מתכת ערמומית
מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים…
כל המחשבים האלה
המרדימים האלה, העוקרים האלה
את אצבעותינו…מעולמנו…
במובן זה, האלבום מתכתב עם השיר "גן השקמים" של יצחק יצחקי. השיר בעל הנופך הנוסטלגי, מתאר את הערגה לימים של תל אביב הקטנה ואת הפיתוח המואץ שעברה עד שהפכה לעיר סואנת בה מאות אלפי תושבים:
גדלה תל אביב מסביבה פרוורים
הכל בה תוכנן ונבדק
נבנו בה כבישים נשכחו השקמים
והלבין אז ראשם מאבק
כך גם האלבום של רוקפור, שמצד אחד מביט אחורה בנוסטלגיה, ומצד שני מביט לצדדים (ולמעלה) בחרדה.
"כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת" צילום: הילה לוטן
צילום: הילה לוטן
"לכל אחת מהן הכיעור שלה"
האלבום מציג ביקורת נוקבת לעיר ולעירוניות באשר היא. הוא אומנם שוחרר בעיצומה של מגפת הקורונה, עת האשימו (שוב) את הערים כמוקדים צפופים של הדבקה והתפשטות המחלה, אך השירים מן הסתם נכתבו קודם לכן, ומתארים את החוויות היומיומיות של תושבי הערים והמבקרים בהן: זיהום אוויר ("וכדי לנשום פה – תביא ריאה ירוקה"), הצללה ואובדן קנה מידה אנושי ("בין שמיים לרחוב שישים קומות / לקול צלצול מעליות, תנו לשמש לעלות"), הגטאות (שכונה סגורה), נימביזם (העיר השחורה) ועוד.
גם כששורות אלו נכתבו, כשהפחד שלט ברחובות ערים בישראל בדמות כנופיות בריונים שהשליטו טרור והתפרעו כחלק מספק מלחמת דת, ספק פוגרומים אקראיים, האלבום, עם הפאניקה והקודרות שלו, רלוונטי יותר מתמיד.
ואף על פי כן, לא מוצעת באלבום צורת מגורים אחרת או כמיהה מחודשת לחלום הישראלי-אמריקאי של בית צמוד קרקע בפרבר או במושב. לא. האלבום מתאר את הערים שלנו, על הדברים הטובים והרעים שבהן, כנראה מתוך הבנה שהן כאן כדי להישאר. כמו בשירו של שם טוב לוי, "העיר", עם מילותיו של קונסטנדינוס פ. קוואפיס (בתרגומם של יורם ברונובסקי ועלי מוהר):
אלך לארץ אחרת
אפליג לים אחר
אמצא לי עיר שונה
טובה מזו פי כמה…
לא תמצא ערים שונות
לא תפליג בים אחר
העיר תלך תמיד בעקבותיך
הזִקנה תשיג אותך
באותם הרחובות
שבהם לריק חלפו לך ימיך
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 19.06.2021
יש מצב שיעניין אתכם