בשני העשורים האחרונים, ערים בישראל חוות תהליך גדילה מואץ בעקבות הקמתן של שכונות מגורים חדשות. בו זמנית, מרכז העיר הוותיק שרוי בתהליך ממושך של הזנחה ודעיכה, הבא לידי ביטוי גם בהגירה שלילית של אוכלוסייה חזקה ממרכז העיר לשוליה. מרכזי הערים הופכים לזירה מרכזית בה הרשות ויזמים מקדמים יחד תכניות לפינוי-בינוי המאיימות למחוק את המרקם הוותיק לטובת מתחמי מגורים בבניה רוויה. שני התהליכים הללו – הקמתן של שכונות חדשות ודעיכתו של מרכז העיר – מובילים לחיפוש אחר אורבניות חדשה ולהכרה בחשיבות איכותם של החיים העירוניים. כחלק מחיפוש זה, שדה העיצוב העירוני עוסק יותר ויותר בשאלה כיצד לתכנן רחוב איכותי ופעיל. בדרך, הוא נתקל בשורה של אתגרים לא פשוטים שלעיתים מנוגדים זה לזה: איך ניתן לאפשר תנועה חופשית של תחבורה פרטית וציבורית ובו זמנית לספק מרחבים ציבוריים ידידותיים להולכי רגל? איך ליצור פלטפורמה אטרקטיבית לבניה חדשה ובאותו הזמן גם לאפשר תשתית עירונית בת קיימא? מעבר לשאלות הללו, החיפוש אחרי חוכמת רחוב שואף למקסם את החוויה האנושית בסביבה העירונית.
לאור אתגרים אלו, ערים רבות ברחבי העולם יוזמות פרויקטים המגדירים מחדש את הרחוב העירוני, כדוגמת יוזמת "Park(ing) day" שמשוכפלת בכל העולם, או הפרויקטים "Pavement to Plazas" ו-"Complete Streets" בבוסטון. המוטיבציה לפרויקטים אלו נשענה על תפיסה פוסט-קפיטליסטית, לפיה ערים זקוקות למרחבים עירוניים המנוהלים על ידי המגזר הציבורי ולא תלויים בגחמות של השוק הפרטי. רבים מפרויקטים אלו קוראים לצמצם את התנועה המוטרית ובעיקר זו של הרכב הפרטי, תוך העדפה של פיתוח תשתיות תנועה עבור הולך הרגל ורוכב האופניים. התביעה המחודשת הזו על חלל הרחוב הובילה לשיח ער אודות מקומו של הרכב הפרטי במרחב העירוני והאפשרות להחליפו במערכת הסעת המונים. הביטוי הפיזי והמרחבי של תביעה זו משתנה מעיר לעיר, אולם מגמות אלו מחדדות את הצורך לחשוב מחדש על תפקיד המרחב הציבורי.
מקום להקים מרחבים פתוחים חדשים בתוך מרחב עירוני מפורק, יותר ויותר תשומת ב מופנית למרחבים קיימים ומתמקדת בהפיכתם למקומות של מפגש. במקום לנסות וליצור גרסה מחודשת (ולרוב מלאכותית) של פיאצה איטלקית, שדרה פריזאית או כיכר אירופאית מימי הביניים, הרחוב חוזר בהדרגה למוקד הדיון, באמצעות טרנספורמציה של צירי תנועה לרחובות עירוניים בהם המדרכה משמשת כבסיס למגוון רחב של פעילויות ואפשרויות תנועה מגוונות.
הציבורי, הפרטי ומה שביניהם
בעיר העכשווית, רעיון המרחב הציבורי לא יכול להיות מובן רק דרך הגדרות מסורתיות של מרחב נגיש, אזרחי ודמוקרטי המעודד מפגש והחלפה של רעיונות בין אנשים. ככל הנראה, הרעיון של הספרה הציבורית, כפי שמגדיר אותה הסוציולוג והפילוסוף הגרמני יורגן הברמס, כמקום בו מתגבשים דעות ורעיונות אודות החברה, עבר חלקית לעולם הווירטואלי. הברמס בנה את התאוריה של הספרה הציבורית על בסיס לימוד החברה הבורגנית של המאה ה-18 ולכן היום, בעידן המתאפיין בתרבות צריכה מפותחת ותהליכי הפרטה אינטנסיביים, יש לייצר הגדרה חדשה למרחב הציבורי בו מתרחשת הספרה הציבורית – הגדרה מורכבת, שתאפשר את קיומה של מציאות מרובדת ותשרת "ציבור" המורכב מבעלי עניין שונים, אינדיבידואלים וקולקטיבים.
בדיון אודות היעלמות המרחב הציבורי טוען סטן אלן שבהקשר של הערים האמריקאיות, יש להתייחס להגדרה המסורתית בצורה ספקנית. לטענתו, עלינו תחילה להחליף את הרעיון של "ציבור" בתפיסה של "ציבורים" (ברבים) וכן להתייחס לפרקטיקות המרחביות שלהם, רעיון הלקוח ממישל דה-סרטו שהבחין בין מרחב כרעיון אבסטרקטי לבין מקום בו מתקיימת פעילות אנושית. מכאן, עלינו לחפש אחר הפוטנציאל הטמון 'במקומות ציבוריים', כרעיון המדגיש את הפעולה מלמטה-למעלה שבאמצעותה הציבור מגדיר את התחום הציבורי שלו.
גם מחוץ להקשר האמריקאי טוענים חוקרים שהרעיונות המסורתיים אודות המרחב הציבורי מאבדים מתוקפם. האדריכל והאורבניסט הבלגי מרסל סמטס כותב שהמרחב הציבורי הפך ל "אינדיבידואלי אך עדיין מספק חוויה משותפת" ומציע הגדרה פחות כוללנית למרחבים בהם אנשים פוגשים אנשים – הגדרה אשר אינה מוחקת את ההגדרה המסורתית, אלא מכפילה ומשנה אותו לאירוע זמני. פרופ' שרה וייטינג לוקחת את הדיון צעד אחד קדימה. לטענתה, עלינו "לנטוש את הנרטיב השקרי אודות ספרה ציבורית 'טהורה' ולקבל את רעיון (…) הספרה הציבורית השזורה בתוך זו הפרטית". חקירה של מצבים עירוניים בעולם הלא מערבי כדוגמת ערים במזרח התיכון, בהן הפרטי והציבורי שלובים האחד בשני וכן רבדים שונים של ציבוריות מתקיימים זה לצד זה, יכולה לשפוך אור על טענה זו.
מגלים מחדש את הרחוב
בו זמנית, פרקטיקת העיצוב העירוני הפכה לכלי משמעותי בהתמודדות עם אתגרי המטרופוליס המודרני, באמצעות פיתוח מודלים המותאמים למציאות העירונית העכשווית. במקום להקים מרחבים פתוחים חדשים בתוך מרחב עירוני מפורק, יותר ויותר תשומת ב מופנית למרחבים קיימים ומתמקדת בהפיכתם למקומות של מפגש. במקום לנסות וליצור גרסה מחודשת (ולרוב מלאכותית) של פיאצה איטלקית, שדרה פריזאית או כיכר אירופאית מימי הביניים, הרחוב חוזר בהדרגה למוקד הדיון, באמצעות טרנספורמציה של צירי תנועה לרחובות עירוניים בהם המדרכה משמשת כבסיס למגוון רחב של פעילויות ואפשרויות תנועה מגוונות.
במאי 2014, התכנסה בתל אביב קבוצה של סטודנטים לארכיטקטורה מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון (שנים ג'-ד') לארבעה ימים אינטנסיביים של סדנה בהנחיית מורים מ-ETH ציריך (יוברט קלאמפנר מה-Urban Think Tank ומנואל הרץ) ומהטכניון (מאיה וייסמן-אילן ואלס ורבקל). הסדנה חקרה כיצד מרקמים עירוניים צפופים יכולים להוות כר פורה ליצירת מרחבים ציבוריים תוססים ורחובות מוטי הליכה רגלית. היא נועדה לאתגר את הסטודנטים לפתח סטרוקטורות ארכיטקטוניות שיצליחו להתמודד עם שוק נדל"ני אגרסיבי ותחרותי ובו זמנית לתרום לסביבה העירונית ולייצר מרחב מגובש.
הסדנה פיתחה עמדה ביקורתית לגבי שיטת התכנון הנפוצה של הגדלת זכויות הבנייה בתמורה לפיתוח שטח פרטי פתוח כ"זיקת הנאה", באופן שמייצר פיאצות ורחבות מיותרות. תוצרי הסדנה אתגרו את הרעיון של פתרונות כוללניים ותכניות אב מקובעות, ובחרו לנקוט בגישה הדרגתית של צעד-אחר-צעד באמצעות יצירת ארגז כלים של עקרונות תכנון חדשניים וישימים. הסטודנטים התחלקו לצוותי תכנון ועבדו בצורה אינטנסיבית על רעיונות שונים, ביניהם ניצול הצפיפות כמנוף כלכלי ליצירת מרחבים ציבוריים לאורך הרחוב, שאינם בהכרח קשורים מרחבית למגדל של היזם; חיבור בין חקלאות עירונית, שוק עירוני וקו רכבת קלה; קירוי האיילון באמצעות מרקם בנוי ולא רק באמצעות משטח דשא ענק, שאינו בהכרח אקולוגי, כלכלי או חברתי.
עמדה זו דרשה גישה תכנונית אינטגרטיבית החוצה את הגבולות המפרידים בין תכנון עירוני, עיצוב עירוני, תכנון נוף ואדריכלות. הסדנה התפתחה כניסיון לחשוב מחדש על מושג הקיימות מתוך פרספקטיבה רחבה הכוללת בתוכה היבטים אקולוגיים, חברתיים וכלכליים. התרגיל האינטנסיבי הוליד מתודות חדשות לבחינה של תהליכי ציפוף כאסטרטגיה לפיתוח עירוני בר קיימא. יתכן ופעולות נוספות בקנה מידה קטן, אך אינטנסיבי ורב השפעה, יוכלו בהדרגה להבנות מחדש את התפיסה שלנו לגבי תפקיד הרחובות בערים בישראל ולייצר חוכמת רחוב אמיתית ומאתגרת.
משתתפי הסדנה: אנאייס סמעאן, חולוד עודה, דנה עשור, ורה צ'רקה, איגור קרטוז, אושרית רייז, אלכסנדרה שוסברגר, גל אברהם, נגה אורן, אור איל, יעל באסא, ליאור גוטרמן, אדוה הדר, רעות ווסטין, עדי זילברשטיין, נטע כץ, מיכל כרמי, רואן לטיף, אנה סטרוברוב, שיר קמחי, מיכל שביט, נעמי שיפוב
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 14.12.2014
יש מצב שיעניין אתכם
