נראה שהבריטים באמת חיבבו את המלכה. אחרי ההודעה על מותה, השכונה והעיר לבשו צורה מיוחדת – מצד אחד מין חגיגיות והתרגשות לקראת האירועים שעתידים לבוא – עשרה ימי אבל, הלוויה המתוקשרת וההכתרה שתתקיים בעוד חצי שנה. מצד שני, עצב שקט על סופה של תקופה. אנשים בבית קפה או במפגש בכניסה לגן דברו על החוויה שלהם עם המלכה, על הפעם שסבתא שלהם פגשה אותה או על הרגע בחיים שהם הגיעו והיו קרובים אליה. מייד כשהודיעו על מותה חנויות ופאבים ארגנו פינות זיכרון מאולתרות, עם תמונות ופרחים. אבל המאפיין במרחב הציבורי שהכי בלט היה בלי ספק שלטי החוצות וחלונות הראווה של החנויות הגדולות, כולם ציינו בצורה בולטת את הפרידה מהמלכה וחלקו לה כבוד.
אחרי כמה ימים נוצרו שני מרכזים ברורים לפרידה – מרכז מאולתר להנחת זרים, מכתבים וסנדוויצ'ים עם ריבה (בהמשך לסרטון המצויין הזה) בפארק הסמוך לארמון, והתור למעבר מול ארון המלכה. תושבי הממלכה הגיעו לעיר בהמוניהם וחיכו עשר שעות לאורך התמזה כדי לעבור ליד הארון רק לרגע, אבל בשכונות החיצוניות של לונדון התור היה רק זיכרון רחוק, והיום יום השתלט בחזרה.
בשכונה המנומנמת שלי, שהרכבה האנושי מגוון, בין יאפים בריטים וזרים שעובדים בהיי טק, טורקים ויוונים, אף אחד לא עמד ברחוב בדקת הדומיה ואף פעמון לא צלצל, אבל חנויות היו סגורות, והייתה תחושה עמוקה של שקט והמתנה. חברים שחיים פה כבר הרבה שנים סיפרו שזה היום הכי דומה ליום כיפור בישראל מאז שהגיעו לכאן. בתור מהגר טרי, אני לא ממש מכיר את מנהגי האבל של הבריטים. ציפיתי/קיוויתי שבפארקים השכונתיים העיריות יציבו מסכים שיאפשרו לצפות בלוויה בצורה קהילתית אבל נראה שרוב האנשים צפו בבית בטלוויזיה בטקס ובמצעד שאחריו ורק כמה עשרות אלפים התקבצו בהייד פארק סביב מסך ענק.
