כאשר מגזין "שפת רחוב" עלה לאוויר בנובמבר 2014, כתבנו – וכך גם קיווינו – שהוא יתהווה תוך כדי עשייה. ארבע שנים ועשרות כתבות אחרי כן, אנחנו שמחות לומר שזה אכן קרה. כעת, המגזין ממשיך בהתהוותו, משנה את פניו ויוצא לדרך חדשה.
בשנה החולפת אמנם לא עלו כתבות חדשות לאתר, אבל מאחורי הקלעים לא הפסקנו לעבוד לרגע. האתר עצמו שודרג וזכה לעיצוב חדש, והמערכת התרחבה כאשר צירפנו לשורותינו את חן רוזנק, מתכננת עירונית, גיאוגרפית וחוקרת, כאחת מעורכות המגזין. בין לבין, גם נולדו בצוות שלושה ילדים ודוקטורט אחד.
עם ההשקה המחודשת של המגזין, אנחנו שמחות להציג גם פרויקט חדש, "אוצר מילים" שמו. הפרויקט הוא למעשה אוסף של מונחים מרכזיים בזירה העירונית העכשווית. הרעיון מאחורי הפרויקט הוא לבאר מונחים אלה, להנגיש אותם לקהלים שונים ולעורר סביבם דיון. כל מונח נכתב על ידי כותב אחר, כאשר המטרה היא להמשיך ולעבות את הרשימה עד שייווצר לקסיקון עשיר של התופעות, המהלכים והמגמות שמעצבים את המרחב העירוני כיום.
באמצעות הפרויקט החדש, ודרך הכתבות השונות במגזין בכלל, אנחנו מבקשות לדון בנושאים הבולטים בזירה העירונית של ימינו. וכדי להבין את הערים והעירוניות בישראל של שנת 2018, צריך גם לראות את ההקשר הרחב יותר – את הזירה העירונית הגלובלית.
שאלנו את עצמנו מה מאפיין את הערים ברחבי העולם בעשור השני המאה ה-21? ברור שניתן למצוא תשובות רבות לשאלה זו; כך למשל, ניתן להאיר את הזרקור על התמודדות הערים עם תופעות של לאומנות ובדלנות, הגירה ומאבקים אזרחיים. מוקד מרכזי אחר הוא הפגיעות ההולכת וגוברת של הערים לשינויי אקלים. תופעות נוספות קשורות לשינויים טכנולוגיים כמו כלי רכב אוטונומיים, ייצור אנרגיה מבוזר, שימוש בנתוני עתק (Big Data) ופרישת חיישנים במרחב הציבורי והפרטי, שצפויים להשפיע על הנראות, התפקוד והניהול של המרחב העירוני בדרכים שטבען המדויק עדיין לא ברור.
לצד כל זאת, הערים ממשיכות להתמודד עם מחירי דיור נוסקים, עם תשתיות תחבורה קורסות, עם יותר ויותר אחריות שמוטלת עליהן מצד השלטון המרכזי, ועם תאגידי ענק – וחברות הטכנולוגיה בראשם – שהופכים לשחקנים מרכזיים בניהול המרחב העירוני. האי-שיוויון והסגרגרציה, שהיו תמיד חלק מהמרחב העירוני, מתעצמים כל כך עד שבחלק מהמקרים העיר הופכת למרחב הומוגני המאכלס את מה שמכונה לעיתים "המעמד היצירתי", הטכנולוגי, האמיד, בעוד שבעלי המעמדות האחרים ממשיכים לפקוד את העיר יום-יום, כמורים, כנהגי מונית, כזבנים, אבל בערב יוצאים את העיר ושבים לביתם.
שאלנו את עצמנו מה מאפיין את הערים ברחבי העולם בעשור השני המאה ה-21? ברור שניתן למצוא תשובות רבות לשאלה זו; כך למשל, ניתן להאיר את הזרקור על התמודדות הערים עם תופעות של לאומנות ובדלנות, הגירה ומאבקים אזרחיים. מוקד מרכזי אחר הוא הפגיעות ההולכת וגוברת של הערים לשינויי אקלים. תופעות נוספות קשורות לשינויים טכנולוגיים כמו כלי רכב אוטונומיים, ייצור אנרגיה מבוזר, שימוש בנתוני עתק (Big Data) ופרישת חיישנים במרחב הציבורי והפרטי, שצפויים להשפיע על הנראות, התפקוד והניהול של המרחב העירוני בדרכים שטבען המדויק עדיין לא ברור.
מהגלובלי למקומי
כל אלו תופעות ומגמות עולמיות, שהערים בישראל חוות גם הן "על בשרן" במידה כזאת או אחרת. אבל המרחב העירוני הישראלי מציף גם היבטים ייחודיים לו, ייחודיים לנו, וחשוב בעינינו להעמיק גם בהם, לעורר דיון סביבם ולאתגר, כשצריך, את התפיסות הרווחות לגביהם.
כך למשל, אחד המאפיינים הייחודיים של ישראל הוא קצב גידול האוכלוסייה, הגבוה משמעותית לעומת מדינות ה-OECD. ישראל, אחת המדינות הצפופות בעולם המערבי, עומדת להכפיל את אוכלוסייתה בארבעים השנים הקרובות. איך גידול חסר תקדים זה ישפיע על ערי ישראל? האם גידול האוכלוסין יתרחש בעיקר במרכז הארץ והאם תנועות ההגירה מהפריפריה למרכז ימשיכו גם בעתיד? כיצד ניתן – והאם ראוי – לשנות את המגמות הללו? האם ישראל תוכל להדביק את הפערים הקיימים בתשתיות ובתחבורה שמקשים על ההתניידות כבר היום?
התמהיל החברתי בישראל עובר אף הוא שינויים, וקבוצות שהיו בעבר מיעוט קטן יצמחו לשיעור משמעותי יותר מהחברה הישראלית. בינתיים לפחות, אנחנו חיים במציאות נפרדות – אנחנו לומדים בנפרד בארבע מערכות חינוך שונות, ויותר ויותר גם מתגוררים בנפרד, בערים ובשכונות שמתוכננות מראש לאוכלוסייה כזו או אחרת. המציאות הזו כמעט ולא מאותגרת אלא נלקחת כאקסיומה – וכך גם החלוקה של ישראל ל"שבטים". איך יראה הפסיפס החברתי של ישראל בעתיד? האם הנראות הגוברת למאבקים בין-קבוצתיים מסמלת את הכיוון אליו אנו צועדים, או שהיא מהווה שלב ביניים, חיובי דווקא, במסגרתו קהילות וקבוצות שונות עוברות תהליכי שינוי ובתוך כך בוחנות את ההגדרה העצמית שלהן ואת יחסיהן עם קבוצות אחרות?
נושא שמרחף מעל כל השאר הוא המצב הגיאו-פוליטי המתאפיין בקונפליקט מתמשך, "מנוהל" כפי שאוהבים לקרוא לו, וא-סימטרי במהותו, שנע במעגלים של הסלמה ורגיעה ללא תמונת עתיד ברורה וללא חזון לפתרון הסכסוך. מקובל לדבר על ישראל כעל "כלכלת אי", שאינה מתבססת על קשרי מסחר עם שכנותיה. באופן דומה, תל אביב מתהדרת בכינוי "עיר עולם" ומשווה את עצמה לערים כמו ניו יורק ולונדון, לא ביירות או קהיר. אולם, המטאפורה של אי יכולה להטעות והשיוך של ישראל לתעשיית הייטק העולמית עלול לטשטש את העובדה שישראל היא חלק בלתי נפרד מהמרחב המזרח-תיכוני בו היא ממוקמת. מקומות כמו רמאללה, עזה, ביירות וגם מחנות הפליטים בירדן אינם מתקיימים בנפרד מהמרחב הישראלי, גם אם קיים נתק פיזי ביניהם.
על רקע כל זה ניתן לשאול לאן פנינו מועדות?
המגזין פותח כעת פרק חדש שגם בו, כך אנו מקוות, ימשיך לעורר דיון בשאלה זו ולקדם את השיח על הערים הישראליות. רומן גארי, בכתבו כאמיל אז'אר בספר "חרדתו של המלך סלומון", טוען שאין מה לענות לשאלות, "כי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לשאלה זה התשובה". וזה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל יש בכך זיקוק של אמת. ולכן גם אנחנו מתכוונות בעיקר לשאול שאלות ולהציע תשובות מגוונות ומעוררות מחשבה, ומקוות שתצטרפו אלינו למסע הזה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 03.10.2018
יש מצב שיעניין אתכם
