"כאשר אני רוצה לצאת עם ילדי, עולה השאלה: לאן נלך? כנראה שנצטרך לצאת מהיישוב, כי כאן הבילוי לא נעים ולא בטוח. זה פשוט מפחיד." כך תיארה סועאד, אם צעירה מאזור המשולש, את מציאות חיי היומיום ביישובה, במהלך ריאיון שדה שערכתי עמה. כששאלתי אותה מה מעורר את פחדה, היא ענתה ללא היסוס: "ראשית, יש ירי כל הזמן, כדור תועה אינו יודע היכן יפגע. לפני שבועיים, כשחזרנו מארוחת צהריים מחוץ לבית, מצאנו שני קליעים בחצר שלנו! ובפעם אחרת מצאנו כדור על הרכב. ואם זה לא מספיק, לפני כמה ימים ישבנו אצל השכנים, שתינו קפה, וביום למחרת השכנה אמרה לי: 'רגע אחרי שהלכתם – פגע כדור בשולחן שלידו ישבנו'".
למציאות האלימות ביישובים שלנו והשרירותיות שלה יש השלכות רבות, אחת החשובות ביותר מתבטאת בסוגיה מרכזית הנוגעת ישירות לחיי ילדינו: היעלמות השכונה כמרחב חברתי בטוח לילדים ולמשפחות. השכונה – שהייתה בעבר מגרש משחקים, מרחב חינוכי ומקום לחיברות – כבר אינה קיימת במציאות העכשווית שלנו, והתמורות שעברו עליה נושאות השלכות עמוקות על מציאות הילְדוּת הפלסטינית בישראל.
השכונה, מרחב חברתי משתנה
אני שומע מתושבי היישובים והכפרים געגוע לעבר משפחתי וקהילתי בטוח יותר. בעבר הקרוב, השכונה הייתה שוקקת חיים וצחוק, נשמעו בה קולות ילדים משחקים כדורגל ומשחקי שכונה מסורתיים, בעוד המבוגרים צופים בהם ממרפסות הבתים. השכונה הייתה מעין בית-ספר פתוח לחיים, בו למדו הצעירים ערכים ומנהגים דרך אינטראקציה יומיומית עם בני גילם ועם גילאים שונים. השכונה לא הייתה רק מקום גיאוגרפי, אלא רקמה חברתית שלמה, בה משפחות חלקו אחריות זו כלפי זו. כל מבוגר יכול היה להדריך ילד ולייעץ לו ללא רגישויות, והילדים למדו לכבד את המבוגרים ולעזור לנזקקים באמצעות תצפית ותרגול יומיומי. במרחב חברתי זה שלטה רוח של "שכונה אחת" המבוססת על העיקרון של "כולנו אחראים זה לזה", מה שסיפק תחושה עמוקה של ביטחון קולקטיבי והפחית את תחושת הפחד והניכור.
לעומת זאת, המראה השתנה היום באופן קיצוני. תהליך "היעלמות" המרחב הציבורי משקף הווה חברתי מפורק. הרחובות והכיכרות הציבוריות בחברה הערבית הפכו למקור לדאגה ופחד של ההורים. "אינני מרשה לבנותיי ללכת למכולת לבדן, אני תמיד הולך איתן", דבריו של אחמד, בן 35, ממחישים את השינוי הגדול שחל במושג השכונה ואופייה. האלימות בחברה הערבית מגיעה לכל פינה. רשימת הקורבנות אינה נגמרת: ירי תועה, הריגת אישה בחצר ביתה, הריגת ילד בגן משחקים וחטיפת אחר מול ביתו, רצח נערה בתחילת חייה, צעיר שנקבר ליד בית משפחתו, הריגת אם ואב, אח ואחות… כאילו כולנו "פרויקט מוות אפשרי" תחת שרירותיות האלימות. נדמה כי כולנו קורבנות בפוטנציה נוכח האלימות הגואה תוך קיפאון מוסדי וחברתי אל מול הפושעים והפשיעה. הפחד מהמרחב הציבורי צמצם אותו עד כדי העדרו; הפחד הפך למניע להתבודדות בתוך הבתים, שכן אופייה האקראי של אלימות זו הופך את החיים ביישובים הערביים למעין "שמורות מוות" – מושג ששמעתי מפעיל חברתי מקומי אשר קושר בין החיים ביישוב הערבי לבין הנוכחות הממשית של המוות.
הכלכלה הפוליטית והתפרקות השכונה
מחקרים על השפעת מדיניות כלכלית בעידן הקפיטליזם המאוחר מצביעים על נסיגה בתפקיד השכונה[1] כזירת מפגש בין אנשים, לעומת עליית הטלוויזיה ואמצעי התקשורת האלקטרוניים. היעלמות השכונות היא תוצאה ישירה של "מרוץ צרכני" שיצר הקפיטליזם המאוחר, המחליש קהילות מקומיות. המרוץ הוא כדלהלן: אנשים עובדים קשה יותר ומרוויחים יותר כסף, אך בו-זמנית סטנדרטים חברתיים של צריכה עולים בקצב דומה, מה שגורם להם, או לכולנו, להיות במרוץ מתמיד "הצורך" את האנרגיות החברתיות ומפחית את הזמן המוקדש לאינטראקציה קהילתית. כך, במקום להשקיע זמן ביחסי שכונה וחברה, אנשים תחת הקפיטליזם המאוחר "קונים זמן" באמצעות שירותים (משלוחים, עובדות משק בית, טיפול בילדים), מה שמפחית את ההזדמנויות למפגשים בלתי פורמליים בחיי היומיום.
דפוס תחרותי זה מקבל ממדים מיוחדים בהקשר הפלסטיני עם יישום המדיניות הניאו-ליברלית הישראלית, אשר למרות שכללה תקציבים לתשתיות וחינוך, היא מגיעה במסגרת מערכת כלכלית המעודדת הפרטה ואינדיבידואליזם ומקדמת שילוב במעגלי צריכה. הפרדוקס הוא שמדיניות זו מובילה להתפתחות בולטת בתרבות הצריכה בחברה הערבית, במקביל להתפשטות גלי אלימות. כפי שהצבעתי במחקר האתנוגרפי שלי, המדיניות הניאו-ליברלית למעשה מעודדת הקמת "שמורות" בהן חיים הפלסטינים כחברה מפותחת כלכלית אך כפופה לפיקוח, כאשר לעתים קרובות תמיכה ממשלתית מותנית בהקמת תחנות משטרה בקרבת היישובים, ללא טיפול אמיתי בגורמים המבניים לאלימות ולשוליות.
ההשלכות הנפשיות והחברתיות על הילדים
ילדינו כיום גדלים בבידוד כפול; קירות הבית מגינים עליהם מאלימות חיצונית, ומסכי המכשירים גוזלים מהם את ההזדמנות לבנות את זהותם החברתית. היעלמות השכונה אינה רק אובדן של מקום גיאוגרפי, אלא קריסה של מערכת חברתית שלמה שעיצבה את זהותו ושייכותו של הילד הפלסטיני. יש שינוי יסודי מילדות שהתעצבה במרחב הציבורי המשותף לילדות הכלואה בין קירות הבית, מאחריות קולקטיבית בחינוך ילדים לנטל הנופל בלעדית על המשפחה הגרעינית. והתוצאה? דור חסר מיומנויות חברתיות, מוגבל ביחסיו החברתיים, וחלש בקשר שלו לזהות הקולקטיבית. אנו רואים לנגד עינינו את התפרקות המרקם החברתי שסיפק לילד הפלסטיני תחושת ביטחון ושייכות, וזהות חזקה מול אתגרים קיומיים.
לקראת בנייה מחדש של מרחבים חברתיים בטוחים
סוציולוגים מציעים מושג יסודי בהבנת המשבר שלנו: "המקום השלישי"[1]– מרחב חברתי המתווך בין הבית למקום העבודה ובית הספר, בו אנשים רוקמים את יחסיהם ובונים את קהילתם. אלה בתי קפה, כיכרות ציבוריות, גנים ומועדוני שכונה – או בהקשר הפלסטיני: השכונה.
היעלמות השכונה כ"מקום שלישי" היא כריתה של המרקם החברתי המעניק לחברה את כוחה ומעצב את זהות חבריה. הפתרונות אינם מותרות, אלא הכרח קיומי: השקעה במרחבים ציבוריים בטוחים, החייאה של פעילויות שכונתיות משותפות, שיתוף ילדים בעיצוב המרחבים שלהם ותמיכה ביוזמות קהילתיות. בעומק המשבר, עלינו להבין שמאבק באלימות מתחיל בהשבת המרחב הציבורי האבוד ובנייה מחדש של אמון קהילתי דרך "מקומות שלישיים" שצריכים להפוך לאחד מהעדיפויות הראשונות שלנו, כדי לחבק את ילדינו ולשמור על זהותם וזכותם לצמוח וליצור.
היעלמות השכונה הפלסטינית כמרחב חברתי בטוח לילדים ולמשפחות איננה תוצאה של גורם אחד, אלא של שורת תהליכים חופפים – כלכליים, פוליטיים, תרבותיים וביטחוניים – המערערים את יסודות החיים המשותפים. האלימות הגואה, המדיניות הניאו-ליברלית, והתפוררות הקשרים הקהילתיים מעצבים מציאות חדשה בה הילדות נעלמת בתוך קירות הבית, וזהות קולקטיבית מתחלפת בהתמודדות פרטנית. על רקע משבר זה, בנייה מחודשת של מרחבים קהילתיים בטוחים – "מקומות שלישיים" – היא לא רק צורך חברתי-תרבותי, אלא פעולה דחופה להצלת הילדות הפלסטינית בישראל ולחיזוק המרקם החברתי כולו. העתיד טמון ביכולתנו להחזיר את השכונה לחיים – לא כאידיאל נוסטלגי, אלא כבסיס לקיום קולקטיבי בר-קיימא, חומל ובטוח.
[1] שור בספרה "האמריקאי היתר-צרכני" מציינת שהמערכת הניאו-ליברלית הובילה לשינוי בדפוס הצריכה והאינטראקציה החברתית, מה שהחליש את הקשרים המסורתיים בשכונות מגורים. היחסים החברתיים הפכו יותר מסחורים ופחות קיימא, ולעתים קרובות אינטראקציות קהילתיות מוחלפות בפעילויות צרכניות אינדיבידואליות. (שור, ג'. ב. (1998). האמריקאי היתר-צרכני: מדוע אנו רוצים מה שאיננו צריכים. בייסיק בוקס.)
[1] אולדנברג ובריסט מגדירים את "המקום השלישי" כמרחב חברתי הממוקם בין הבית (המקום הראשון) למקום העבודה או בית הספר (המקום השני). מרחבים אלה מתאפיינים בהיותם ניטרליים ובלתי פורמליים ומסייעים ביצירת זהויות חברתיות מחוץ למסגרת המשפחה והמקצוע, ומחזקים תחושת שייכות לקהילה ולכידות חברתית. (אולדנברג, ר., & בריסט, ד. (1982). המקום השלישי. סוציולוגיה איכותנית, 5(4), 265-284.)