השנה הזאת, שהתחילה באמצע מרץ, בדיוק ביום הולדתי, היתה שנה קשה.
הקורונה היתה רק מין ערימת חיטים כבדה ונוספת, שניסתה לבדוק מתי יישבר גב הגמל שלי. לצערי, הנסיבות לא אפשרו לי לזחול לאיזו פינה ולרחם על עצמי למרות שאוהו, כמה שרציתי לעשות בדיוק את זה.
בסגר האחרון כבר הרגשתי את אי השקט הופך מבעבוע בשליטה לבועות גדולות שנתחילות לגלוש החוצה. בניגוד לשאר השנה, פתאום הפסיקו הזמנות העבודה ואני מצאתי את עצמי בבית עם בעל אחרי תאונה, משוחררת מרדנית שסגרו לה את השמים ומתבגר שגם הוא הולך ומאבד את זה מול המסך.
אז ציירתי.
את פינת החדר, עם הספרים והיוקליילי. ואז את מה שאני רואה מהחלון. ואחר כך בשדרה, כשאני מחכה שבעלי ייצא מהתור לרופאה. הרגשתי שזה הדבר הקרוב ביותר שאני יכולה לדמיין למדיטציה. ככל שהקווים דקים, מונוטוניים ככה אני שוקעת יותר באזור חוץ-מציאותי. שביל בריחה. חשבתי שזאת תהיה מזכרת לחיים – לצייר מקומות שהם חלק מההיסטוריה העירונית שלי, ובהליכות השגרה שלי התחלתי לצלם בניינים ומקומות ולצייר אותם בבית. לשמחתי הסתבר לי שכמעט בכל רחוב ישנו לפחות בנין אחד שיש לי קשר אליו – בתים של חברות, חנויות ובתי קפה שהם חלק מהשגרה שלי, הקליניקה של הוטרינרית והמשרד של רופאת ילדים. כולם מחייכים אלי כחברים ותיקים, מזכירים לי שהם כאן כבר המון שנים, ונותנים לי את התחושה שאני בבית. ושהכל יסתדר.
בורוכוב 32. הבניין הזה כבר לא נראה ככה. הוא עבר שיפוץ נרחב והוספו לו קומות. ביקשתי מבעלי הבניין שישלח לי תמונה שלו כפי שנראה בתחילת שנות ה-90, עת שהיה הבית הראשון שבו גרתי לבדי, וממנו יצאתי לחיים משותפים עם בעלי.
הנוף הנשקף מהגג של בורוכוב 32. אני אוהבת את הגגות האדומים שמבצבצים בין המבנים, ומקווה שיישארו שם עוד הרבה שנים – דרישת שלום מתל אביב של פעם.
רחוב מיכ"ל. אני הולכת בעיר ומסתכלת על מבני מגורים. במיוחד מושכים אותי אלו של פעם – טיפה מרופטים בקצוות, הגדר עשויה טלאי על טלאי, עשבים צומחים בסדקי המדרגות – וכמה אופי יש לבתים הללו!
מזא"ה 59. חצרות אחוריות מושכות אותי. דווקא מה שפחות רואים ולכן הוא פחות מטופח. כביסה תלויה על חבל, צינורות וכבלים מתוחים על הקירות והמזגנים… כמה מזגנים יש בעיר הזאת! וכל מזגן שאני מציירת גורם לי לחשוב על הדרך שבה אנחנו תופסים את המרחב הפרטי מול זה הציבורי: בתוך הבתים אני מניחה שיש מאמץ ליצור מרחב אסתטי וקריר, ואת המחיר משלם החוץ – עם אשכולות של מנועים וכמויות החום שנפלט מהם.
שדרות בן ציון. השדרה ריקה. אשה עם מסיכה מחכה לתורה לרופאת המשפחה. פיקוס עם שורשי אויר מרשימים (כמו תמיד). כבר שלושים שנים אני חיה בעיר הזאת ועדיין מופתעת ומתרגשת מהשכונתיות האינטימית שיש בה.
רחוב יצחק שדה. צילמתי את המראה הזה בדרכי לחיסון השני. היה סגר, ואפור, ושקט מבשר רע באויר. ובעיקר כבר נמאס לי כל כך מהשנה הזאת. ואז חזרתי הביתה וציירתי את מה שצילמתי, ופתאום ראיתי שהבנין הכתום מפיץ חום, ואני בבית, ומציירת, והחיים נראו לי פתאום קצת פחות איומים.
לינק לאתר הרישומים של נועה הרניק.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 07.07.2021
יש מצב שיעניין אתכם
