מזרקה, דשא, ספה כתומה ומנורה – זו רק התפאורה. מה שבאמת חשוב אלה שש הדמויות במרכז הפריים, רוקדות ומקפצות, מבקשות להראות כמה נפלא ומשעשע זה כשיש חברים שם בשבילך. הפתיח של סדרת הטלוויזיה "חברים" הציג לצופים את רייצ'ל, מוניקה, פיבי, רוס, ג'ואי וצ'נדלר, והתמקד במנטרה של אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה. בעונות מאוחרות יותר נוסף לתחילת הפתיח שוט קצר שהראה את קו האופק של מנהטן, אבל באותה מידה היו יכולים להראות לנו את המגדלים המוארים של כל עיר אחרת בעולם. "חברים" לא היתה סדרה שעסקה בניו יורק, היא עסקה בחברות, וגם מי שראה את הפתיח, ואותו בלבד, יכול היה להבין זאת.
פתיחים לסדרות טלוויזיה יכולים לספר לנו הרבה על הסדרה עצמה לפני שבכלל נראה שוט אחד ממנה. הם כמו תעודת הזהות לסדרה, הפרולוג הספרותי, המפתח לקריאת היצירה כולה. לא מעט סיטקומים מעדיפים להקדיש את סצנת הפתיחה שלהם לדמויות. אלו מוצגות ללא הקשר עלילתי מלבד המסגרת שמתווה הפתיח, או לחלופין באמצעות סצנות של הדמות מתוך פרקי הסדרה – כמו למשל בפתיחים של, Modern Family ,How I Met Your Mother Two and A Half Men,Arrested Development. כך, אותן סדרות משדרות מסר אוניברסלי על מערכות יחסים בינאישיות, קשרי משפחה וחברויות – אלה יכולים להתקיים בכל מקום, או בשום מקום.
ובתפקיד הראשי: וושינגטון
לעומת הסיטקומים, סדרות דרמה מבקשות לא פעם להפנות את המבט החוצה, אל עבר העיר עצמה. לא מעט סדרות רואות בעיר יותר מאשר במה גנרית להשתלשלות האירועים – העיר עבורן היא מקום שמשקף ומייצר תהליכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. ואותן סדרות מציגות זאת לראווה כבר בפתיח.
אפשר לזהות שני סוגי שימושים בערים בסדרות דרמה ובפתיחים שלהן – הראשון מתבסס על ידע מוקדם של הצופה על העיר; השני, על מה שהוא צפוי לדעת בקרוב, בזכות הסדרה. הסוג הראשון מסתמך על השם שיצא לעיר למרחוק, על התדמית שלה וההיכרות המוקדמת של הצופה עם המרחב העירוני (גם אם זו נעשתה בעקיפין, דרך שרשרת של ייצוגים תרבותיים ודימויים תקשורתיים קודמים של העיר); השני מבקש את הדבר ההפוך. הוא לוקח עיר גנרית עבור הצופה הממוצע, כזו שרובנו לא ביקרנו בה מעולם. סתם עוד עיר אחת מני רבות, שהצפייה בסדרה הופכת אותה לאחת ויחידה. יש מוכרות ממנה, אבל לאחר הצפייה נראה שאין מוכרת כמוה.
דוגמה לסוג הראשון מספקת לנו העיר לונדון. הבירה הבריטית היא חלק בלתי נפרד מעלילותיו של שרלוק הולמס – את זה אנחנו כבר יודעים; גם מי שלא קרא את ספריו של ארתור קונן דויל, ודאי ראה אחד מן העיבודים הרבים שנעשו למסך הגדול והקטן לאורך השנים; מי שנמנע מכך אבל יצא לו לפקוד את שערי העיר לונדון ודאי לא יכול היה לפספס את מוזיאון שרלוק, פאב שרלוק, רחוב שרלוק ותחנת רכבת המוקדשת לשרלוק. לונדון הוויקטוריאנית היא הכר הפורה לעלילות הפשע אחריהן מתחקה הולמס. הן בדי-אנ-איי הלונדוני, וזורמות בדמו של הבחור עם המקטרת ומעיל הטרנץ'.
בעיבוד הטלוויזיוני האחרון של עלילות שרלוק וד"ר ווטסון, לונדון של סוף המאה ה-19 הוחלפה בזו של שנות האלפיים. המידע המהותי הזה מסופר לנו כבר בפתיח – שלטי הניאון בכיכר פיקדילי, הגלגל הענק London Eye, מגדל סוויס רה שתכנן האדריכל נורמן פוסטר. הדימויים העירוניים ממלאים את 30 השניות של הפתיח לסדרה ומבשרים לנו על שובו של הבלש האהוב, והפעם בגרסה 2.0. בתום הפתיח, השם שרלוק מתנוסס על קו הרקיע של העיר, ולא מעל פרצופו של השחקן המגלם אותו.
ומהבירה הבריטית, לאחותה האמריקאית. וושינגטון די.סי זכתה לייצוגים רבים בסדרות וסרטים שעלילותיהם התרחשו במקום בו מנהיגים את העולם החופשי, ובהתאם, הדימויים שהוצגו בהם היו של מבני ממשל בוהקים מלובן. אחד הזכורים היה בסדרה "הבית הלבן" (The West Wing), האוטופיה של ארון סורקין על שלטון דמוקרטי המקדם ערכים ליברלים נעלים, ושבא לידי ביטוי בדיאלוגים שנונים שמדקלמות הדמויות תוך כדי הליכה נמרצת. הסדרה ההיא הלכה על פתיחה מלאת פאתוס אך סטנדרטית למדי- דגל ארצות הברית מתנפנף ועל גביו מוצגים השחקנים השונים.
לפני שנתיים הוצגה האנטי-תזה המוחלטת לחזון הסורקיני – "בית הקלפים" (House of Cards) חשפה את הקרביים של גבעת הקפיטול והציגה לראווה תככים ומזימות. הדיסטופיה, בכיכובו של קווין ספייסי כפוליטיקאי המלוכלך והמתוחכם פרנק אנדרווד, באה לידי ביטוי לא רק בעלילה, אלא גם בפתיח של הסדרה. "בית הקלפים" בחרה להציג מציאות שונה לגמרי – לא עוד פתיח סטנדרטי עם דמויות ועלילה, אלא דקה וחצי של דימויים מהעיר עצמה. אבל תשכחו מוושינגטון של מעלה, ותכירו את וושינגטון של הביבים. הצל המוטל על מבני הממשל והאנדרטאות הפומפוזיות, הכיכרות הריקות, הפסולת לצד הנהר ומתחת לגשר.
השמש שנעלמת והחושך שיורד. שימוש בטכניקת טיים–לאפס [Time Laps] ממחיש את הזמן החולף במהירות ומבהיר לנו – מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ההתמקדות בעיר בפתיח (לא רק שלא מופיעים בו שחקנים, אלא שאין שם נפש חיה) והצגתה בכיעורה, מכינים אותנו לכך שאנחנו הולכים להיחשף לאמת העירומה והמאוד מלוכלכת של יחסי הכוחות הפוליטיים ותאוות השלטון. וושינגטון במובן הזה היא סמל למבנים חברתיים, כלכליים ופוליטיים, שמתקיימים שם, כאן, ובכל מקום.
דוגמה אחרת לפתיח שמסתמך על ההיכרות המוקדמת של הצופים עם המרחב בו מתרחשת עלילת הסדרה אפשר למצוא בסדרות True Blood ו-True Detective. הראשונה סדרת פנטזיה על ערפדים, אנשי זאב ובני אדם החיים יחד בעירייה בדיונית בלואיזיאנה, השנייה סדרה על שני בלשים שרודפים אחרי רוצח סדרתי במשך 17 שנה, ברחבי אותה מדינה בדרום העמוק של ארצות הברית. שני הפתיחים של סדרות אלו אמנם לא מציגים עיר ספציפית, אך הם מציגים אב-טיפוס של עיירות הדרום החוטא – בין המישורים העצומים, הביצות, מבני התעשייה הנטושים וצמחיית הפרא, ישנו גם מרחב עירוני המורכב בדרך כלל מכנסייה, בתים ישנים, חנות משקאות ובר חשפנות.
בפתיח של True Blood צפה מכל פינה היסטוריה של מאבקים גזעיים וטקסי פולחן דתיים, והווה של מציצות דם, ריקבון וכישוף. ב-True Detective לקחו את זה צעד קדימה והקרינו את דימויי המרחב העירוני על פניהם וגופם של שחקני הסדרה. הדמויות הן השתקפות של המקום ממנו הן באות. אמונה משיחית וסקס, מסתוריות וסטיות, וחטא ללא כפרה – אלו הלבנים שמרצפות שם את רחובות העיירות והערים. העלילות של שתי הסדרות יכולות להתרחש רק באמריקה, ובאופן ספציפי – בזו המוצגת לנו בפחות משתי דקות של דימויים ערוכים היטב.
לעומת הסיטקומים, סדרות דרמה מבקשות לא פעם להפנות את המבט החוצה, אל עבר העיר עצמה. לא מעט סדרות רואות בעיר יותר מאשר במה גנרית להשתלשלות האירועים – העיר עבורן היא מקום שמשקף ומייצר תהליכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. ואותן סדרות מציגות זאת לראווה כבר בפתיח
בולטימור פינת ניו ג'רזי
סדרות אחרות מתרחשות בעיר חסרת כל ייחוד לכאורה. בהשוואה לניו יורק, לוס אנג'לס, פריז, לונדון – הערים המופיעות בסדרות הללו, ובפתיחים שלהן, הן ערים שאין סיבה שנגבש עליהן דעה מוצקה, אם אנחנו לא מתגוררים בהן או ביקרנו בהם בעבר. במקרים כאלו הסדרה עצמה היא זו שמנסחת עבורנו דעה על העיר. הודות לשידורים חוזרים של פעם, ותוכנות הורדת תוכן בהווה – הדימוי שנוצק בסדרה נצמד אל הערים שנים אחרי שזו כבר ירדה מהאוויר.
מקרה מובהק הוא סיפורה של סדרת המופת "הסמויה" (The Wire) והעיר בולטימור בה היא מתרחשת. סדרת הדרמה, שעסקה בתחלואי החברה האמריקאית, הראתה זאת במקביל בכל המערכות העירוניות– החל מכנופיות הפשע השכונתיות, דרך צמרת הפיקוד המשטרתי המסואבת ועד לפוליטיקאים המושחתים. המופע של כל אלו התממש לאורך חמש עונות הסדרה במרחב העירוני, ואנו רואים זאת כבר בפתיח. אמנם הוא מורכב מקטעים עלילתיים מתוך הסדרה עצמה אך אלו אינם מציגים לנו את הדמויות המרכזיות, אלא את מיקומי ההתרחשויות – פינת רחוב, בנייני שיכון, מכולות בנמל, רחבת הכניסה לעירייה. כך כבר הפתיח מקבע את העיר עצמה כדמות חשובה באותה מידה, ואם לא יותר, מכל דמות אחרת בסדרה. למעלה מעשור אחרי שעלתה לאוויר ועד היום, עבור רבים ברחבי העולם "הסמויה" היא הדבר היחידי שהם יודעים על בולטימור, אבל ממנה הם למדו על האופן בו העיר – אפילו יותר ממדינת הלאום – משקפת ומייצרת תהליכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים.
דוגמה דומה היא המקרה של "הסופרנוס". סדרת המאפייה האיקונית התרחשה בניו ג'רזי – השכנה האפורה והמשעממת של ניו יורק. ההבחנה בין השתיים ומה שהן מסמלות מתרחשת כבר בפתיח של הסדרה. לאורך הפתיח אנחנו לא רואים דמויות, וטוני סופרנו מציץ אלינו רק בחלקים – פעם מוצגות רק את ידיו, זווית פיו, עיניו. במקום להציג את השחקנים, הפתיח מתלווה לטוני שנוהג ממנהטן לג'רזי, ומציג לנו את הנוף הנשקף מחלונות המכונית במהלך הנסיעה – מנהרה, קו הרקיע עם בנייני התאומים מהצד השני של הנהר, המעבר באוטוסטרדה, אזורי התעשייה, עיר. המעבר הסמלי מהתפוח הגדול אל התפוח הרקוב מוצג לנו דרך חתך הרחוב. כמו טוני סופרנו, אובר מאפיוזי במסווה של איש משפחה, כך גם ניו ג'רזי עצמה נראית בפתיח כעיר פרברית מנומנמת – כאשר הסדרה מגלה לנו שלמעשה מתחת לפני השטח הכל בוער.
אז בפעם הבאה שאתם מורידים את הסדרה החדשה שכולם מדברים עליה, או מקליטים בכבלים או בלווין את הסדרה האהובה עליכם שמשודרת בשידורים חוזרים – אל תתפתו להריץ את הפתיח לסדרה. הוא עשוי לספק לכם מפתח ליצירה כולה ולהעשיר את החוויה שלכם. מעבר לכך, הוא יכול לספק לכם מבט אחר על העיר בה מתרחשת העלילה, ולהעניק לכם זווית ראייה חדשה ומרעננת גם על המרחב העירוני שמקיף אתכם.
יש מצב שיעניין אתכם
