לראות את נאפולי ולמות (על אמנות)

נאפולי. עיר בה החיים והמתים מתערבבים זה בזה. עיר נוצרית. עיר ציורית. עיר החיה על גבי רקמות עירוניות קדומות. לראות את נאפולי ולמות

צילום: רועי בושי

תרבות דפנה לוין

בנאפולי החיים והמתים לא מתכחשים זה לזה. העיר חיה על גבי רקמות עירוניות קודמות, אליהן ניתן להגיע מתוך פתח ברצפה של כנראה כל בית בעיר העתיקה. ההוויה העירונית מלאה סיפורי עם, מעשיות ואמונות תפלות הקשורים לחיים התת קרקעיים ולתושבים הקודמים בעיר. מיתוסים אלה מקבלים ביטוי בדימויים פיסיים – אותנטיים או אמנותיים – המוצגים לראווה בעיר.

הנפוליטנים הם נוצרים מאמינים ומשמרים, בין השאר, מבחנה עם דמו האמיתי, בן מאות שנים, של פטרון העיר סן ג'נארו. בתהלוכה השנתית לכבודו הם מצפים לנס שבו דמו המיובש של הקדוש יהפוך לנוזל. הם מאמינים שאם אינו הופך לכזה צפויות סכנות איומות לקרות לעיר ולתושביה, כפי שכבר קרה בעבר. אכן העיר ידעה אסונות כמגפת כולירע ורעידות אדמה וגם נפגעה קשה בזמן מלחמת העולם השניה. הר הווזוב המצוי ברקע מזכיר לנפוליטנים כל העת שהחיים יכולים להסתיים באופן בלתי צפוי, אך גם שסיומם אין משמעו היעלמותם.

הקטקומבות העתיקות החפורות בסלע וולקני מהמאה השניה לספירה, תחת אחת השכונות העניות בעיר, הן שילוב בין אתר קבורה לתפילה. באולמות האלה צמחה האיקונוגרפיה הנוצרית והתפתחה מהתרבות הפגאנית ועבודת האלילים ועד לאיקונות הקדושים הנוצריים. האמנות והמוות של ראשית הנצרות עשו כאן את דרכם יחד.

אמנות וחיים ניתן למצוא במיניאטורות המתארות את חיי היום-יום בעיר במאות הקודמות. מופיעות בהן סצנות של מסחר, כביסה תלויה, אפיית פיצה ויחסי שכנים על רקע בתים מתקלפים ועתיקות ארכיאולוגיות. ההיקסמות מן החורבות, שאפיינה את המאה ה-19, מהווה את הבסיס לאסתטיקה הזו. ארכיטקטורה מתקופות שונות, במצבי שימור מגוונים, היא מראה שכיח בנאפולי גם היום: עמודים רומאיים או לבנים אדומות צצים על קירות מתקופות מאוחרות. בעיר העתיקה מצויות סדנאות של בעלי מלאכה שעומלים על עבודות היד של המיניאטורות למכירה המתארות בהרמוניה את מלאכות העיר ואת הולדת ישו.

דמויות האדם שנשתמרו בפומפיי, תחת שכבות של אפר ואבק, הן דוגמה לחיים שהפכו לאמנות. מדובר בדגמי גבס שנוצקו בחללים הריקים שהוטבעו בלבה הרותחת, במקום בו החומר האורגני של הגוף התפרק במהלך השנים. אלו אינן דמויות המתים היחידות בסביבה. מה שלעתים מוצנע במוזיאון טבע חודר בנאפולי למקומות שונים בעיר ומעצים את המיתולוגיה והמורבידיות. במוזיאון קפלה סנסברו (Sansevero) ניתן לראות (אך לא לצלם) דגם מדהים דמוי צמח מסועף של מערכת הדם האנושית, שנוצק בתוך גופותיהם האמיתיים של גבר ואישה. בכנסייה אחרת פסל שעווה של נזיר מת מונח לראווה בתיבה שקופה. במוזיאון קפודימונטה (Capodimonte) מוצג פסל ראשו הערוף באכזריות של יוחנן המטביל. ומעל כולם – וכמובן לא רק בנאפולי – מופיע גופו של הצלוב או זה של המדונה בחלונות קטנים ברחובות ובכנסיות בווריאציות רבות מספור.

אמנות המעריצה את יופיו של הגוף מתגלה בפסלי האדם החצובים בשיש במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי. פסלים אלו הם מופעים של גופים אידיאליים מושלמים – שילוב של החלקים הכי מוצלחים בדוגמנים שונים. מול האידאליזציה הזו מופיעות דמויות האנשים הפשוטים וקשי היום בציוריו של קראווג'ו, המוצגים במוזיאון ובשתי כנסיות בעיר, ומכניסים את הרחוב והיום-יום לתוך הסיפורים הנוצריים.

תערוכה של הצלם מייפלתורפ, המוצגת כעת במוזיאון העירוני לאמנות עכשווית Madre, ממירה את האידאליזציה הקלאסית של הגוף הלבן בגוף ההומואי השחור. לעומת זאת, ציור קיר ענק של מרדונה בסמטאות הרובע הספרדי מציע שכבה חדשה לשילוש – גופניות, עירוניות ומיתוס – דרך הגוף הספורטיבי של הכוכב התקופתי.

אכן העיר הציורית הזו ממשיכה לחיות ולהתקיים גם כשהאנשים בה מתחלפים, נולדים ומתים. הבתים העתיקים מוסיפים לצפות בשמחות ובקשיים הקטנים של יושביהם וההרים מתנשאים בשלוותם סביב המפרץ היפה. בוודאי לנאפולי, העיר השלישית בגודלה באיטליה, יש נושאים אקטואליים יותר לדיון מאשר אמנות ומיתוסים מקומיים. אמנם מהתצפית של מבצר Castel Sant'Elmo בשכונת Vomero הבחנתי במגדלים של אזור העסקים, ומתוך קרון הרכבת בדרך לפומפיי רפרפו עיני על פני שכונות הפועלים העניות. אבל כזרה גמורה בנאפולי יכולתי להרפות מהסוגיות הבוערות של התכנון העירוני בעידן הגלובלי ולצוף לי בפואטיקה החומרית-גופנית-אמנותית-עירונית הזו.

צילומים: רועי בושי