טוקיו הכפולה

מול הדימוי של עיר ענקית עם גורדי שחקים ותנועה אינסופית, ניצבת המציאות של רחובות צרים, בניינים קטנטנים, עציצים על שפת רחוב וחנויות מקומיות – למעשה, התכנון העירוני בטוקיו מאופיין באזורים נרחבים של פיתוח לא מתוכנן המעניקים לעיר חיוניות וספונטניות

צילום: דפנה לוין

תרבות דפנה לוין

במהלך המאה ה-20 עברה יפן תהליכי פיתוח וצמיחה כלכלית מואצים והפכה ממדינה כפרית ברובה לאחת המדינות העירוניות הגדולות בעולם. באזור טוקיו בלבד חיה רבע מהאוכלוסייה הלאומית המוערכת בכ-40 מיליון איש והוא נחשב אחד האזורים העירוניים הגדולים בעולם. מערכת רכבות, מהמתקדמות בעולם, סורגת את המגלופוליס ומאפשרת נסיעה מהירה בין כמעט כל שתי נקודות. מערכת זו מלווה מאז שנות ה-60 ברשתות עצומות של כבישים מהירים מוגבהים. התנועה האינסופית המזינה את גורדי השחקים בעיר ניכרת בריבוי מפלסים וחיבורים. אלה ואלה – התנועה והמגדלים – הזינו את הדימוי של העיר כעיר עתידנית בשנות ה-80 וה-90 עם שגשוגה של הכלכלה היפנית.

הרוקי מורקמי, למשל, בפתח ספרו 1Q84 עושה שימוש במפלסיות רב ממדית זו כדלת כניסה למציאות אחרת:

"ועוד דבר", הביט הנהג במראה האחורית ואמר. "יש משהו שאני רוצה שתזכרי, הדברים אינם כפי שהם נראים".
הדברים אינם כפי שהם נראים, הפכה אאוממה את המשפט בראשה. היא קימטה קלות את מצחה. "למה אתה מתכוון בזה?"
הנהג השיב כאילו הוא בורר את המילים. "הכוונה היא, שאת עומדת לעשות משהו בלתי רגיל, נכון? בדרך כלל אנשים לא יורדים במדרגות חירום של כביש עירוני מהיר באמצע היום, ובמיוחד לא נשים".
"אני מניחה שאתה צודק", אמרה אאוממה.
"ו… אחרי שעושים משהו כזה, המראה הרגיל של היומיום, איך אומרים, שונה מעט מתמיד. גם אני חוויתי משהו כזה. אבל היזהרי שלא ללכת שולל אחר מראית עין. כי מציאות יש תמיד רק אחת".
(מורקמי, 2011: 7)

הריבוי המפלסי התנועתי מבוסס על מערכת מורכבת המחברת תשתיות ציבוריות לשטחים פרטיים. ניתן לראות בטוקיו את המחברים הללו אפילו ברמת סימון עבור לקויי ראייה על הריצוף בתחנת שיבויה (Shibuya): הסימון הציבורי מתחלף בסימון פרטי ומעיד על קו גבול בלתי נראה המתקיים במרחב.

אולם למרבה ההפתעה הביקור שלי בטוקיו הגדולה התחיל דווקא ביציאה מתחנת הרכבת Kagurazaka – מפתח בגודל של חנות. רשת רחובות הולכת וקטנה עד לרוחב שישה מטרים (מדדתי ברגליים) ללא מדרכה, הובילה אותי לאכסנייה בין בתי מגורים מגווני חזיתות, לצד מאפיה, חנות כלי קרמיקה, חנות נייר, חנות תקליטים ישנים, מסעדה איטלקית ובית ספר קטן לספרות. האכסניה זכתה לשם הכל כך מתאים לסיטואציה – Unplan. גיליתי את טוקיו של שכונות מגורים עם רחובות צרים, בניינים קטנטנים ומגוונים, עציצים על שפת הרחוב, עירוב שימושים וחנויות מקומיות. בהמשך הביקור מצאתי את אותם מאפיינים פעמים רבות במרחק צעדים ספורים מרחובות ראשיים ומתחנות רכבת מסועפות. ככל שחלפו הימים חשתי שלמעשה השכונות העירוניות הללו מהוות את רובה הבנוי של טוקיו – זהו "החומר האפור" שלה.

הפער המרתק בין שני קני המידה הללו ובין הדימוי של העיר הגדולה מאוד עם התנועה האינסופית והמוני המגדלים לבין שכונותיה ורחובותיהם הפנימיים ומלאי החיים המקומיים, חושף את אופיו של העיור והתכנון העירוני היפני. ניתן לאפיין אותם באמצעות שני היבטים הקשורים זה לזה: הראשון – תערובת אינטנסיבית של שימושי קרקע שונים, השני – אזורים נרחבים של פיתוח עירוני לא מתוכנן (כתב על כך אנדרה סורנסן (Sorensen) בספרו The Making of Urban Japan).

החיוניות והספונטניות של רחובות טוקיו מתקיימים הודות לשילוב נרחב של שימושים. תופעה זו נובעת מאופיו המתירני של התכנון העירוני היפני. אותה מתירנות אחראית גם לאופיין המקומי של השכונות. מסתבר שמערכת התכנון העירוני ביפן מילאה רק תפקיד מינורי ביצירה ותחזוקה של אזורי השכונות הפנימיים. במקום זאת, הן עוצבו על בסיס פריסת הרחובות הקדם-מודרנית ועל ידי עיור לא מאוד מתוכנן מהתקופה המודרנית.

התכנון העירוני היפני המוקדם בטוקיו משנות ה-30 קבע מבנה עירוני כפול: רחובות ראשיים מתוכננים ומתחמים פנימיים לא מתוכננים, המוזנים תשתיתית מהרחובות הראשיים המקיפים אותם. תצורה עירונית זו נהגתה בתגובה לרעידת האדמה הגדולה מ-1923 וההיגיון שעמד מאחוריה היה יצירת רחובות מרכזיים ורחבים שימנעו את התפשטות השריפות. רחובות אלה הועברו לבעלות שלטונית ונוהלו באופן פורמאלי על ידי הרשות המקומית. אולם, מה שבין רחוב פורמאלי אחד למשנהו נשאר, מבחינת תחזוקה, ניהול ובניה, ברמת הקהילה ונתפס על ידי השלטון באופן קולקטיבי (גם מבחינת הענישה). סכמת תכנון זו השאירה את הבינוי הפנימי להתפתחות ספונטנית ברמת המגרש הבודד, עם רחובות מעורבי שימושים צרים וללא מדרכות, עם פיקוח פנים שכונתי וחיים קהילתיים. זה ניכר אפילו באופן המספור השכונתי שהיה עד לפני שנים מעטות בלתי אפשרי להתמצאות, אך נפתר ברמת הניווט עם אפליקציית גוגל-מפס.

סורנסן טוען כי לא ניתן לתלות את תצורת הבינוי הפנימי הלא מתוכנן בצורך בעיור מהיר בעקבות ההרס של מלחמת העולם השניה, כיון שבאותן שנים נדרש עיור מהיר בארצות רבות, למשל בגרמניה, והן צמחו אחרת לגמרי בהתבסס על תכנון מודרניסטי נוקשה ושכונות שיכונים. טענתו היא כי החברה האזרחית החזקה היא זו שדרשה באירופה (ולאחר מכן בקולוניות שלה) תכנון עירוני מקיף ודחפה ליצירת דימוים של תצורות חיים עירוניים טובים – בדמות שכונות מתוכננות, הפרדת שימושים ושיכונים. אולם ביפן היה זה דווקא התפקיד החלש שמילאה החברה האזרחית שאפשר את היעדרה של ההתערבות הממשלתית אינטנסיבית בתכנון. באופן מעניין היעדרה של חברה אזרחית חזקה מנע ויסות של תהליכים כביכול לא מבוקרים של פיתוח עירוני וכך אפשר את קיומן של השכונות העירוניות הפנימיות והטובות של טוקיו.