זה לא סוד שירושלים רוויה קונפליקטים. לרוב, כשחושבים על מאבקים בירושלים, עולים מתחים כמו בין חילונים וחרדים על צביון השכונות, או תמונות של התנגשויות בהר הבית. אולם,
מאבק לא פחות חשוב מתרחש לאורך מאה השנים האחרונות במערב העיר, במקום שנראה הכי רחוק מקונפליקט – פארק ירושלים והשטחים הפתוחים הסמוכים לו.
הסיפור מתחיל עוד בראשיתה של העיר כעיר קדושה על במת ההר. לאורך השנים קדושתה משכה (ועדיין מושכת) מאמינים משלוש הדתות המונותאיסטיות, ובעבר מאמינים אלה עלו אליה ברגל. העלייה לירושלים מצדיקה את שמה ומתארת פעולה פיזית לא פחות מרוחנית, בשל הטופוגרפיה ההררית עליה ממוקמת העיר. בנוסף, עד המאה ה-19 ירושלים היתה מוקפת חומה, כשהמרחב הפתוח הקיף אותה מכל עבר. היא ניצבה בגאון על במת ההר, נתון פיסי שהעצים עוד יותר את החוויה הרוחנית בעצם העלייה אליה ואת יוקרתה.
בהגעת הבריטים התפיסה הרוחנית-דתית תפסה נפח משמעותי עוד יותר. הבריטים ראו עצמם כממשיכי דרכם של הצלבנים, שבדומה להם, לתפיסתם, גאלו את ארץ הקודש מידי המוסלמים, ושליחותם היתה להחזיר לה את מעמדה הנשגב. מתוך כך פעלו להפוך את ירושלים לעיר המרכזית של ארץ ישראל, על ידי הפיכתה לעיר הממשל. בנוסף הם ייבאו את האדמיניסטרציה הבריטית לניהולה של העיר, ואת היכולות הבריטיות בתכנון עירוני.
אחד הנושאים המרכזיים בפועלם היה שימורה ותכנונה של העיר העתיקה. תכניות האב והמתאר העירוניות שנערכו לירושלים באותה תקופה הגדירו את העיר העתיקה כיחידה אחת שתהווה מוקד עבור כל חלקי העיר, הן ברמה התפקודית והן ברמות החזותית והרוחנית. בכל התוכניות הבריטיות הובלטה העיר העתיקה באמצעות הפרדה פיזית בינה לבין השטח הפתוח המקיף אותה כטבעת ירוקה. כך ביקשו הבריטים לשמר את זהותה הייחודית: עיר מרשימה, רוחנית ומוקפת חומה, הניצבת על במת ההר. עקרון מוביל נוסף היה בנייה על הרכסים ושמירה על העמקים כשטחים פתוחים.
תכנית גדס 1919 – העיר העתיקה מוקפת פארק ציבורי רציף (צבע חום בהיר במפה) מתוך: Ashbee, C.H. 1921,Jerusalem 1918-1920
בכל התוכניות הבריטיות הובלטה העיר העתיקה באמצעות הפרדה פיזית בינה לבין השטח הפתוח המקיף אותה כטבעת ירוקה. כך ביקשו הבריטים לשמר את זהותה הייחודית: עיר מרשימה, רוחנית ומוקפת חומה, הניצבת על במת ההר.
תוכניות לחוד, ומציאות לחוד
כבר בשנתה הראשונה של מדינת ישראל נערכה תוכנית לפיתוח העיר, "תוכנית ראו", שאמצה את שני עקרונות התכנון הבריטים. אותם עקרונות נכחו גם בתוכנית האב העירונית שפורסמה ב-1959.
בשנת 1967 כבשה ישראל את חלקה המזרחי של העיר מידי הלגיון הירדני. מיד לאחר המלחמה הרסה ישראל את הבתים הצמודים לחומה והחליטה על הקמתו של "גן לאומי סובב חומות העיר".
בשנת 1972 פורסמה "תוכנית אב ירושלים 1968" שמטרתה היתה להגדיר את צורתה העתידית הרצויה של העיר ולהכינה לתפקוד בהיקף מטרופוליני. מהנדס העיר באותה תקופה, עמיקם יפה, כתב בפתח הדבר של התוכנית על השאיפה לשמר את על קנה המידה האינטימי של העיר (תוכנית אב לירושלים 1968, עמוד 6). בדומה, עורכי התוכנית הציעו לרכז את פיתוחה של העיר בצידה
המערבי, ולא להתפרס להרים נוספים, כדי לשמור על ערכי הנוף הייחודיים של ירושלים. התפיסה שלהם היתה דומה לזו של המתכננים הבריטים: ירושלים כיחידה מוגדרת, עם חזות ברורה, בולטת על רקע השטחים הפתוחים שמסביבה. לצורך כך, הגדירו המתכננים ארבעה פארקים שיקיפו אותה, והגדירו כשמורות נוף את הרכסים השולטים בנוף שמסביב ואת הגאיות הטבעיים או המעובדים בצורה חקלאית מסורתית (בעיקר בשיטת הטרסות).
אבל, תוכניות לחוד, ומציאות לחוד. במקביל לפרסום התוכנית, החליטה ממשלת ישראל להגדיל משמעותית את שטחה של ירושלים על ידי בנייה אינטנסיבית ורחבת היקף בצידה הצפוני, הדרומי והמערבי של העיר על מנת לייצר רוב דמוגרפי יהודי אל מול האוכלוסייה הערבית – ולקבוע עובדות בשטח שימנעו את חלוקתה העתידית.
כך, בפועל, תוכנית האב התפרסמה תוך כדי תחילת הבנייה של שכונות הטבעת של ירושלים, שנגדו את תפיסתם התכנונית.
אלה היו הסימנים הראשונים למאבק על דמותה הפיזית של ירושלים הישראלית.
תשריט "תוכנית ראו" – שמירה על השטחים הפתוחים מסביב לשטח הבנוי העירוני מתוך: תוכנית שרון, 1952
הכוחות הסותרים: פריצת הגבול אל מול שמירת השטחים הפתוחים
המאבק בין הפיתוח לפתוח מתרחש בכל העולם, וגם במדינת ישראל. כבר בתוכנית שרון, תוכנית האב הראשונה של המדינה הצעירה, שתוכננה על ידי אריה שרון ב-1952, היתה נוכחת ההבנה כי נדרש לתכנן באותה נשימה את הבנוי ואת הפתוח הסמוך אליו, כשהבנה זו באה לידי ביטוי בנספח שימור קרקע וגנים לאומיים.
לירושלים ניתנה התייחסות מיוחדת. התוכנית הגדירה את נחל סראר (נחל שורק) כיער פארק לאומי תחת השם "פארק ירושלים". צוות התכנון ייעד 120,000 דונם לפארק, על מנת ש"יהווה ייעור גדול בקרבת ירושלים, שיגביר את כוח משיכתה של הבירה כמקום תיירות וקיט" (תוכנית שרון, 1952). אולם שוב, המציאות מאתגרת את התוכניות: מאז ימי שרון אוכלוסיית ישראל גדלה מאוד בעקבות גלי העלייה וילודה טבעית, מה שהוליד סדרה של משברי דיור שמדינת ישראל נדרשה אליהם. המשבר האחרון עדיין ממשיך תוך כדי כתיבת שורות אלה.
בהקשר הירושלמי, מאז 1967 הושפע הפיתוח העירוני משלושה מניעים: הראשון – שמירה על רוב יהודי בעיר, השני – קביעת גבולותיה הפיסיים של העיר על ידי התיישבות יהודית, והשלישי – מענה על הביקוש העולה וגובר ליחידות דיור. שני המניעים הראשונים קיבלו מענה על ידי בנייה מאסיבית של שכונות ענק והגדלתן על ידי המדינה (כדוגמת גילה, רמות, הר חומה, פסגת זאב וכדומה). השלישי נתקל בבעיה: אישור בנייה במזרח העיר מייצר בעיות פוליטיות מורכבות, ובנייה בתוך העיר בהתחדשות עירונית היא תהליך שנפרס על פני שנים ארוכות. הפתרון שעלה: בנייה בשטחים הפתוחים במערב העיר.
הפתרון הזה הוביל לאחד המאבקים המשמעותיים ביותר בעשרים השנה האחרונות – המאבק סביב "תוכנית ספדי" (תוכנית מתאר מחוזית ירושלים מס' 1/37). התוכנית פרצה בפעם הראשונה את גבול נחל שורק, ונתנה אישור לבנייה מאסיבית של שכונות חדשות על רכס לבן והר חרת. התוכנית בוטלה על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה בעקבות מאבק ציבורי גדול שהונהג על ידי "הקואליציה לשימור הרי ירושלים". הטיעון המכריע היה שיש בתוך גבולות ירושלים מלאי מספיק של קרקעות לבינוי, שיתנו מענה לצורכי גידול האוכלוסייה.
ביטול התוכנית שיקף ניצחון של תפיסת העיר המכונסת, שנתמכת היום על ידי אנשי מקצוע וחלק גדול מהציבור הירושלמי. טענתם המרכזית היא שחשוב לפתח את העיר בתוך תחומיה הבנויים ולא על חשבון השטחים הפתוחים. שטחים אלה מהותיים לזהותה של העיר, לאיכות חיים האורבאנית, וכן להתמודדות עם משבר האקלים.
פארק ירושלים: הבריטים חלמו הישראלים מגשימים
כשאדי המאבק שקעו, נותרו שתי ירושות: העיקרון המתעדף בנייה בתוך העיר ולא בשטחים הפתוחים – וכן הרעיון של "פארק מטרופוליני". בתכנית ספדי, לצד הבנייה רחבת ההיקף, הוצע שטח סטטוטורי ל"פארק מטרופוליני", בין בית חולים הדסה עין כרם ושכונת עין כרם בדרום, הר חרת במערב, מבשרת ציון ושכונת רמות בצפון, והר המנוחות, שכונת הר נוף והר הרצל במזרח.
הרשות לפיתוח ירושלים זיהתה את הפוטנציאל הטמון בפיתוח הפארק המטרופוליני והמשיכה לקדם את תכנונו גם לאחר ביטול התוכנית. קידום הפארק נעשה על רקע "תוכנית הצמיחה ירושלים" שאושרה בשנת 2005 על ידי ממשלת שרון, במטרה למתן את ההשפעות השליליות של האינתיפאדה השנייה, לחזק את ירושלים ולהניע את הכלכלה העירונית שלה. התוכנית התמקדה בחיזוק סקטור ההייטק, תעסוקת חרדים, תיירות ואיכות חיים. לצורך בניית התוכנית התבצעו מחקרים שונים שעסקו גם בגורמים להגירה השלילית מהעיר. מתוכם התחדדה התובנה, כי אחד הגורמים המשפיעים על איכות החיים הוא קיום פארקים עירוניים בעיר וסביבתה.
ראש העיר בזמנו, אורי לופליאנסקי, לא התנגד למהלך אולם גם לא פעל באופן אקטיבי לקידום התוכנית. ב-2008 נבחר ניר ברקת לראשות עיריית ירושלים, ושנה לאחר כניסתו לתפקיד אושרה "תוכנית 2000" על ידי גופי התכנון העירוניים. התוכנית עסקה בהגדרת פיתוח העתודות למגורים ולתעסוקה תוך שמירה על קו הרקיע הייחודי של העיר. המתכננים התבססו על מערך השטחים הפתוחים, על רמותיו השונות: מהשטחים שתוחמים את העיר ועד לפארקים השכונתיים ואתרי הטבע העירוני. גם בתוכנית זו צוינו במיוחד "שטחי הנוף הפתוח והשטחים החקלאיים שתוחמים את העיר, ואת הפארקים המטרופוליניים באגני הנחלים הגדולים שורק, רפאים וקדרון" (תוכנית 2000, 2007). אין ספק שהדי הדרישה הציבורית לשמירה על השטחים הפתוחים במערב העיר במאבק כנגד "תוכנית ספדי" נשמעים בהחלטה.
כשהגיעו לשולחנות התכנון, מתכנני הפארק ראו לנגד עיניהם את עקרון ה"טבעת הירוקה" הבריטי, ופעלו לממשו בירושלים הישראלית. רצף השטחים שממנו מורכב הפארק (נחל צופים, עמק הארזים, עמק מוצא וחיבורו במנהרת אופניים לנחל רפאים) יצר את החלק הראשון בטבעת. היא הושלמה בצידה המזרחי, נכון להיום, על ידי שביל אופניים.
שלושת הגורמים שהכריעו את קידום וביצוע "פארק ירושלים" היו "תוכנית 2000", שקיבעה את שטחי הפארקים המטרופוליניים, יחד עם ההחלטה לפתחם באמצעות "תכנית הצמיחה" והירתמותו של ניר ברקת, כראש העיר, על ידי הקצאת משאבים עירוניים לפרויקט. כיום הפארק הוא עובדה מוגמרת, ומבקרים רבים מאוד פוקדים אותו לכל אורך כל ימות השנה.
הקמת "פארק ירושלים" היא הצלחה גדולה בציר הזמן של המאבק על הרי ירושלים, אולם ככל שעוברות השנים האיומים על השטחים הפתוחים שלא עוגנו סטטוטורית רק הולכים וגדלים. התוכנית המפורסמת ביותר שעומדת על הפרק היא תוכנית בניית שכונת מגורים חדשה ברכס לבן. יחד איתה מקודמות תוכניות רכס לבן ב', מרכז תעסוקה מבוסס רכב פרטי צמוד להר חרת, שכונת ענק במורדות הדסה וכביש טבעת שיחבר בין צומת אורה לכביש אחד
להרחיב את ההצלחה – המאבק על הרי ירושלים ממשיך
הקמת "פארק ירושלים" היא הצלחה גדולה בציר הזמן של המאבק על הרי ירושלים, אולם ככל שעוברות השנים האיומים על השטחים הפתוחים שלא עוגנו סטטוטורית רק הולכים וגדלים. התוכנית המפורסמת ביותר שעומדת על הפרק היא תוכנית בניית שכונת מגורים חדשה ברכס לבן. יחד איתה מקודמות תוכניות רכס לבן ב', מרכז תעסוקה מבוסס רכב פרטי צמוד להר חרת, שכונת ענק במורדות הדסה וכביש טבעת שיחבר בין צומת אורה לכביש אחד (השלב הראשון שלו הוא תוכנית ההפרדה המפלסית בצומת אורה). כלל התוכניות הללו מקודמות על פניו בנפרד אחת מהשנייה, אולם כשמחברים את חלקי הפאזל רואים את חזרתה של "תוכנית ספדי" ואף הגדלתה
מפת איומי הבנייה הקיימים היום על הרי ירושלים. מיפוי: החברה להגנת הטבע
לאור זאת, לפני כשלוש שנים חודש המאבק הציבורי והוקם ארגון "מצילים את הרי ירושלים". מטרתו, להוביל להקמת גן לאומי על פני כל השטחים הפתוחים במערב ירושלים, מנחל שורק ועד רפאים (הרצף שבין נחל רפאים, רכס לבן, מורדות הדסה, הר חרת ומצפה נפתוח) ובכך להגן גם עליהם סטטוטורית. ממש בשבועות האחרונים הצהיר ראש עיריית ירושלים, מר משה ליאון, על תמיכתו בהכרזה על גן לאומי, והצטרפו אליו גם המועצה האזורית מטה יהודה, רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע, שתומכים במהלך. ההבנה של אריה שרון מ-1952 של תכנון הפיתוח ופתוח כמכלול אחד חוזרת להראות ניצנים גם בקרב מקבלי ההחלטות בשנת 2021.
המאבק הירושלמי הוא לא רק סיפור מקומי, הוא סיפורה של המציאות הישראלית. ברחבי המדינה מתקיימים מאבקים ציבוריים נחושים בדרישה לתכנון מושכל ובר קיימה בעת גידול האוכלוסיה ומשבר דיור. כמו בירושלים, יש לכך השלכות מרחיקות לכת על יעילות התחבורה הציבורית, איכות החיים של התושבים, התמודדות עם מצבי קיצון בעקבות משבר האקלים ועוד.
במצבים מורכבים נדרשים פתרונות מורכבים, כשההצלחה מתרחשת בשיתופי פעולה רחבי היקף. הקמתו של "פארק ירושלים" היא הוכחה לכך: פארק שהוקם בזכות עבודה משותפת של הציבור, עיריית ירושלים, הגופים הירוקים ומדינת ישראל, ושהיום הוא אוויר לנשימה לתושבי העיר והמטרופולין. על כתפי הדורות שלנו מונחת האחריות להמשיך ולעשות צעדים אמיצים כאלה בתוך מציאות בה אתגרי הפיתוח רק ילכו ויגדלו.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 02.09.2021
יש מצב שיעניין אתכם
