בביתי בשכונת שפירא חלמתי לילה אחד שגבר נושא אותי על גבו כשהוא רץ במהירות בג'ונגל חשוך לחלוטין. אסור לו לעצור או לסטות מן הדרך. בשולי הדרך מבזיקים ונעלמים סכינים בניסיון לרצוח אותו והוא חומק מהם בריצת אמוק. התעוררתי מזיעה וללא נשימה. קול לוחש קרא לי בצעקה כבושה "מא-מי!" "מא-מי!" וכעבור כמה דקות שוב "מא-מי!" הערתי את הגבר שישן איתי שילך לבדוק אם הילדים קוראים לי. לא העזתי לצאת מן המיטה. הוא בדק ואמר שאף אחד לא קורא לי ונרדם מיד. הקריאה לא פסקה. חשבתי שהשתגעתי. מי יכול לקרוא לי כך באמצע הלילה. האזנתי באוזן דרוכה וחיכיתי לקריאה הבאה, אך בכל פעם שהיא נשמעה היא היתה כה קצרה שלא הצלחתי להבין אם היא מגיעה מתוך הבית או מחוצה לו. לפנות בוקר נרדמתי מותשת.
בלילה הבא התעוררתי שוב מאותה הקריאה "מא-מי!" מא-מי!" ושמעתי אותה שוב ושוב כמו אזעקה מקולקלת כל כמה דקות בין חצות לארבע לפנות בוקר. בלילה השלישי חשבתי שזו כנראה ציפור, אבל הקריאה נשמעה לי מכנית מדי. התחושה שלא מניחים לי לישון, שגם בלילה הילדים רוצים אותי, שקולות מן החוץ חונקים אותי, לא עזבה אותי גם כששיערתי מה מקור הקול. אחרי כמה ימים הסתבר שהשכנים החלו לגדל תוכי בכלוב בחצר הקטנה שלהם, ליד המרבץ של הכלב הענק, מול הטוסטוס של הבן, מאחורי מתלה הכביסה, על יד צינור המים שכיבה את האש שפרצה מבקבוק התבערה, שנזרק על גן הילדים הסמוך, בדיוק מתחת למדרגות החיצוניות שמובילות לקומה השניה של הבית המתפרק עם הילדים שמשלשלים רגליים ממעקה החלון, בצמוד לקיר המשותף עם החדר של תמרה הזקנה שהיתה יושבת על כסא ברחוב וצופה בנו כאילו אנחנו מסך הקולנוע הפרטי שלה בשעה שבנה האלכוהליסט הסתגר במרפסת עם התריסים השבורים, תחת שמי המסלול האינסופי של המטוסים הנוחתים. עוד משהו להסתדר איתו. מא-מי.
הערבוביה הזאת עולה גם מדפיו של הספר לא ביפו ולא בתל אביב – סיפורים, עדויות ותעודות משכונת שפירא. במאמר "שכונה גבולית" כותב שרון רוטברד: "כל הליכה ברחובות השכונה כרוכה בתגליות חדשות על כל שעל: זו אינה עיר לבנה אלא עיר פוליכרומית, מלאת המצאות. לבן הוא צבע אחד מני רבים: כחול, צהוב, אדום, אפור, שחור, ירוק, סגול. כל דבר יכול לשמש לכל דבר: מיטת סוכנות במקום סורג, גדר מעץ, גדר מפלסטיק, גדר מפח גגות, גג מכוסה בברזנט, קיר מעץ, מפח, מבלוקים, מפלסטיק, מבד. כמו אותו "מלון פלטין" השכונתי, כאן הכל "רדימייד": צריף מצופה בשאריות אריחי קרמיקה, צריף על בייארה, צריף על צריף, צריף על בית, אוטו על בית, בית בתוך בית. אין כמעט גבול להמצאות ולבריקולאז'" (עמוד 45).
בלילה הבא התעוררתי שוב מאותה הקריאה "מא-מי!" מא-מי!" ושמעתי אותה שוב ושוב כמו אזעקה מקולקלת כל כמה דקות בין חצות לארבע לפנות בוקר. בלילה השלישי חשבתי שזו כנראה ציפור, אבל הקריאה נשמעה לי מכנית מדי. התחושה שלא מניחים לי לישון, שגם בלילה הילדים רוצים אותי, שקולות מן החוץ חונקים אותי, לא עזבה אותי גם כששיערתי מה מקור הקול.
טקטיקות של התנגדות
בספרו המצאת היומיום, מישל דה סרטו מגדיר טקטיקה כפעולה מחושבת, שמוגדרת באמצעות היעדרו של כוח – כפי שאסטרטגיה מאורגנת באמצעות הנחת קיומו של כוח. הטקטיקה משחקת במגרש שנכפה עליה, המאורגן בהתאם לחוקו של כוח כלשהו, חיצוני לה. היא אינה עומדת בזכות עצמה אלא היא תנועה בתוך שדה הראייה של האויב, במרחב שהוא שולט בו. לכן, מקומה של הטקטיקה הוא במהותו מקומו של האחר. הטקטיקה אינה יכולה לנפק לעצמה תכנית כוללת ולכן היא נוהגת צעד אחר צעד, מנצלת בחטף הזדמנויות שרגע מסוים מזמן לה. האין-מקום הוא זה שמאפשר לה גמישות. היא עושה כך שימוש בסדקים שנוצרים תחת פיקוחו של הכוח השליט, "היא צדה שם בהיחבא. היא מחוללת שם הפתעות. בכוחה להיות במקום שבו לא מצפים לה. היא תחבולה" (עמוד 113). זו אמנותו של החלש, תכסיסים של ציידים (עמוד 124).
אולם, אומר דה סרטו, משנעקרו מהקהילות המסורתיות, שתחמו בעבר את תפקודן, חורגות הטקטיקות יותר ויותר ממסלולן. הן מתחילות לנדוד לכל עבר בחלל שנעשה אחיד. הצרכנים מתגלגלים למהגרים. המערכת שבה הם נעים רחבה מכדי לקבע אותם במקום כלשהו, אך מרושתת מכדי שיוכלו לחמוק ממנה אי פעם. אין עוד מקום אחר. כתוצאה, גם הדגם האסטרטגי מתגלגל אף הוא. ייתכן שהוא ימצה בהדרגה את יכולת ההשתנות שלו ויהיה אך ורק החלל שבו תפעל החברה מהסוג הקיברנטי, הנתונה לתנועות האקראיות של טקטיקות בלתי נראות ורבות מספור, "ריבוא תנועות שאין כמעט לראותן, אשר משחקות במרקם ההולך ומתעדן של מקום הומוגני, רציף ומתאים לכל" (עמוד 25). האם זה כבר ההווה, שואל דה סרטו, או עדיין העתיד של העיר הגדולה?
בחזרה לשכונת שפירא. חזיתות המבנים, גם טרם עידן ההגירה הנוכחי, ממחיזות מופע הגירה רב-משתתפים, בו נוטלים חלק בלוקים ולבנים, אסבסט ורעפים, ברזנט ויוטה, מרזב וקורה, פח וגג, מזגן וקפיץ, קילוף שיש בו את עקבות האיזמל, ואריח שפוגש מדרכה ללא כל גינוני נימוס. מופע זה אינו אלא פסטיבל של סדקים, שימושים, המצאות והתחמקויות יומיומיות מסכינים מרחפות של סדר תכנוני, סגנוני וסטטוטורי. אין זה אלא ריבוי תנועות הנראות היטב במרקם המחוספס של מרחב הטרגוני, שאינו רציף ומתאים לכל. האין מסתמנת כאן לחישה לעתיד שונה מזה שצפה דה סרטו?
לקריאה נוספת
מישל דה סרטו, המצאת היומיום – אמנויות העשייה, רסלינג, תל אביב 2012 [1980].
שרון רוטברד, 'שכונה גבולית', בתוך: לא ביפו ולא בתל אביב – סיפורים, עדויות ותעודות משכונת שפירא, בבל (ארכיטקטורות), תל אביב 2005.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 07.12.2014
יש מצב שיעניין אתכם
