עזבנו את יפו, יפו שהייתה החיים שלנו.
יפו שהייתי מיואש אומר לקארין בלילות שלאהוב אותה זה להיות מאוהב בגבר מכה.
יפו האחת והיחידה הבלתי אפשרית, יפו שאם תעזוב אתה לא באמת דו-קיום ואם תישאר אתה עוד יהודי שגורם לג׳נטריפיקציה,
יפו של אשמה מתמדת, יפו של שכנים מוסלמים ונוצרים ויהודים הכי יפים שהיכרתי, יפו של רונית הביביסטית צועקת ״אסור לסמוך עליהם!״ ואז עונה לטלפון ״סוהילא סיכמנו שאת כבר מבוגרת ואני מעכשיו זורקת בשבילך את הזבל״. יפו של קבוצות פייסבוק ״תגידו זה היה נפצים או יריות?״
יפו של כלב תקיפה משוחרר טרף את הכלבה שלי מחמל נפשי מול עיניי וצרחתי לא לא לא לא וכל הגינה נמלאה ניידות ועמדנו ונפרדנו ממנה כששכבה על הארץ דוממת קרועת איברים, ומישהו לחש ״יש דופק״ וטסנו לבית דגן ולקחתי חופש שבוע מהקליניקה ובסוף קמה זקנה וחזקה כמו יפו וחייתה עוד שנתיים.
יפו של גרתי פעם בפרישמן אותו מרחק בדיוק מהים אבל ביפו הרגשתי את הים כל הזמן, וגם כשלא הלכתי אליו הרגשתי, יפו שמאשימה אותך ורק אותך, יפו הצדקנית, המתחטאת, החתוכה, יפו של גלריית מתקני עולם פירותניים ואקולוגיסטים וגרושים פרק ב׳ ומצנצני ממרח תמר בצנצנות, יפו של נהיגה פסיכית ברמת כדור בקנה וסמים וזבל וגלוחי ראש לובשי חולצות שחורות מפעילים ילדים בני עשר, ״סאנג׳רים״, למשימות הפצה. את הסמים אגב רוכשים היהודים.
יפו של הילד שלי רץ יחף בין הבתים עושה מקלחת אצל שכנה אחת וארוחת ערב אצל אחרת, חוגגים כריסמס, סוכות, עיד אל-פיטר, דו קיום ותלת קיום וקיום מחומש והכל חוץ מקיום מרובע. יפו של אנשים שבורים אבל תמיד במידת השבר הנכונה, החוק הוא שתהיה מספיק דפוק באיזו נקודה בפתיל חייך אבל לעולם לא טוטאל לוסט ולא דפוק בקטע קרינג׳, יפו של שמים זין על הקורונה ובכלל תוריד הילוך, יפו של הומואים ולסביות וארבעה אבות בהורות משותפת עם תשע אמהות עזוב לאיש לא אכפת רק תהיה בנאדם. יפו של החיים שלנו.
לא היה עתיד של ממש לילדים שלי ביפו, יפו של הגילוי אודות הדבר הנקרא ביטחון אזרחי שלא ידעת על נחיצותו עד שלא חשת בחסרונו כשם שילדים לא מוקירים את החמצן שבאפם עד שלא חוו לראשונה מחנק. עכשיו בשכונה החדשה כולם די התרגלו, אבל אני מתגעגע בלי סוף וכנראה אמשיך להתגעגע כל חיי.
