בחור לבוש כקאובוי מנסה לקלוע לאסו מאולתר לעמוד חנייה, זמרת סלש אמנית פרפורמנס לבושה בוורוד עומדת ברחוב ושרה תוך כדי נגינה בקלידים, מפגשים אקראיים בבניין מגורים שחושפים אותך למבטה הבוחן של השכנה עם החתול – כל אלה אולי לא נדמים כחומר לסדרת טלוויזיה, ועוד כזאת שמשודרת ברשת HBO היוקרתית, אבל במקרה של ״High Maintenance״ – שאתמול (ראשון) שודר הפרק האחרון בעונתה השלישית (או בישראל, ״סדר אותי״) – אלו בדיוק הרגעים שצריך למסגר.
כי יותר משהיא עוסקת במריחואנה או בסוחר סמים היפסטר על אופניים – העובדה שאליה כמעט תמיד נטפלים בכתיבה על הסדרה המעולה הזו – ״סדר אותי״ היא בראש ובראשונה שיר הלל לעירוניות ותושביה, על צדדיהם היפים והקשים כאחד. לשניהם מוביל אותנו סוחר הסמים, שדמותו היא התגשמות המונח שטבע האדריכל הלל שוקן, לשעבר ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, להגדרת העירוניות במיטבה – ״אינטימיות אנונימית״. הוא מאפשר חשיפה אינטימית לכל אחת מהדמויות האחרות – יהיו אלה לקוחות, או סתם אנשי העיר – כל אחת על דרכי חייה האחרות, בעוד שהוא נותר לגביהם אנונימי. לא סתם הוא נותר עלום שם בסדרה, ונקרא רק The guy.
בן סינקלייר, שיצר את הסדרה עם בת זוגו, וגם משחק את סוחר הסמים, הדגיש בראיון ל״ניו יורק טיימס״ את כוחה של העיר להשפיע על מצב רוחנו באופן דומה לשימוש בסמים קלים. לדבריו, השאמאן שמטפל בו באמצעות איואסקה (מגמה עירונית בפריחה גם היא), אומר כי ניו יורק, או במקרה זה, כל עיר – מכווצת או מקטינה את ה״הילה״ הפרטית של האדם. לפיכך, בעונה האחרונה, הוא יוצא מהעיר יותר ויותר.
https://www.youtube.com/watch?v=-xlOTd5Wngg
זו לא הסוגיה העירונית האקטואלית היחידה שעולה בסדרה. כך יוצריה סיקרו בזמן אמת, עוד כשהיו סדרת רשת, את הבעייתיות של מגמת AirBNB, כשלצד הניסיון להצליח לשלם את שכר הדירה המאמיר בערים הגדולות על ידי השכרת חדר בדירה, מתגלה עניין האירוח כסיוט.
הטרנדים העירוניים מוצאים דרכם לתסריט
הסדרה החלה בכלל כסדרת סרטוני רשת קצרים שיצר סינקלייר עם בת זוגו. ההצלחה הוויראלית שלה זכו הסרטונים באתר התוכן VIMEO, הובילה לקנייתה על ידי ה-HBO, והפכה אותה לסדרה עם פרקים באורך מלא (זהירות, ספולירים).
דוגמאות להשפעת העיר על הדמויות ניתן לראות לאורך הסדרה כולה. דמויות שסובלות מבדידות נוראית – מהעיתונאית ההיפסטרית ועד לבחור המתבודד – ושהביקורים של הדילר הם הקשר האנושי היחיד שהם מייצרים; זוג שעובר לגור בעוד טרנד עירוני עכשווי, ״הדיור המשותף״ (co-living), רק כדי לגלות שהם לא מוזמנים להיות חלק מה״שיתופיות״, שכן הם מתגוררים בעצם בדיור בר-השגה שהיזם נדרש לספק. לא רק שהדירות הללו קטנות יותר, אלא שתושביהן גם לא מורשים להשתמש ב״גימיקים״ של מגורים מהסוג הזה – גג פתוח למסיבות או סאונה פרטית, שנותרו לשימוש הדיירים המשלמים מחיר רגיל בלבד.
זו לא הסוגיה העירונית האקטואלית היחידה שעולה בסדרה. כך יוצריה סיקרו בזמן אמת, עוד כשהיו סדרת רשת, את הבעייתיות של מגמת AirBNB, כשלצד הניסיון להצליח לשלם את שכר הדירה המאמיר בערים הגדולות על ידי השכרת חדר בדירה, מתגלה עניין האירוח כסיוט. עם חלוף השנים, בעונה השנייה כבר הוצגו הצדדים העכשוויים של התופעה – כיצד השכרת הדירות נהפכת למוקצה וללא-חוקית בערים רבות בעולם, וכל דייר חדש מעורר את חשד השכנים.
תופעת הג׳נטריפיקציה מקבלת גם היא ביטוי בסדרה, למשל באמצעות ״סיורי גרפיטי״ שצצים בשכונות שהיו אזורי מצוקה ולפיכך גם מגנט לאמנים והפכו לאופנתיות, תוך השתלטות ה״בובוז״ (שם כינוי ל״בורגנים-בוהמיינים״) עליהן. וגם תופעות עירוניות חיוביות – כמו פריחת השימוש באופניים – שהובילה לרגעים משעשעים של מצוקות חנייה אמיתיות, ורחמנא ליצלן, גם לתאונות.
בעונה השלישית, כאמור, יוצא הגיבור מחוץ לעיר, וגם זאת בעקבות אימוץ טרנד עירוני עכשווי – המעבר לצורות מגורים חלופיות, במקרה זה טריילר נייד. כך יכול הגיבור לשנות את מקום מגוריו – לא רק בין העיר לטבע – אלא גם בעיר עצמה. שינוי מקום חניית הטריילר מוביל למפגשים שונים (עם השכנים, עם יושבי בית הקפה הצמוד וכו׳).
https://www.youtube.com/watch?v=gWXJLzCGc30
העיר היא הדבר עצמו, לא הרקע
הסדרה מציגה עד כמה מגוונות הערים ועד כמה זה סוד קסמן, כך שקשה להימנע מהקלישאה ולהכריז שהעיר היא גיבורה נוספת בסדרה. יוצרי הסדרה צחקו על קלישאה זו בעצמם, בפרק בעונה הראשונה שדן בהפיכת המציאות בסדרה לסדרה בפני עצמה, כאשר השחקן שמגלם בסדרה (שבתוך הסדרה) את הדילר, אומר ״ברור, ברוקלין היא הגיבורה האמיתית של הסדרה״.
הסדרה מפנה את המבט אל המגוון האדיר של הדמויות העירוניות – כל אחת על צורת חייה האחרת – ובעיקר אל הדמויות ״השקופות״ – אוספי הבקבוקים ונגני הרחוב, פועלי התיקונים בכביש, מוציאי הכלבים בתשלום, וגם חיות המחמד עצמן (בפרק מצוין מהעונה הראשונה שממשיך את מסורת ש״י עגנון עם בלכ ב״תמול שלשום״ – כאשר הפרק כולו, והעיר עצמה – מוצגים דרך מבטו של הכלב); אל הסמיכות הגדולה של בני אדם מרקעים כה שונים זה לזה (משפחה מוסלמית מסורתית שחולקת קיר עם זוג בוהמייני שעורך אורגיות); וגם אל האדישות האופיינית לתושבי הערים (זוג בחורים שמחכה שחסר בית יתעורר משנתו כדי לקחת את כורסת הווינטג׳ שעליה הוא יושב).
כך, בעוד שבסדרות אחרות ומפורסמות שצולמו בסביבה עירונית (״בנות״, ״מד מן״, ״סיינפלד״, ״סקס והעיר הגדולה״ או ״חברים״ הן כמה דוגמאות לסדרות שצולמו בניו יורק), העיר עצמה ואנשיה היו רק הרקע להתרחשויות של גיבורי הסדרה – והמפגשים האקראיים עם זרים ברחוב שימשו רק כדי להשפיע על חיי הגיבורים עצמם – ב״סדר אותי״ העיר היא הדבר עצמו. המפגשים האקראיים, האנשים הזרים, הסיפורים המשונים, הם העיקר – לא הרקע.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב-18.03.2019
יש מצב שיעניין אתכם
