פסטיבל דוקאביב שנערך בשבוע שעבר כלל סרט אחד בלבד תחת התגית "חינוך". הסרט, 'Approaching the elephant', מאת היוצרת אמנדה ווילדר, מתאר ניסיון לכונן בית ספר פתוח בעיירה קטנה בניו ג'רזי. השנה הראשונה בחייו של המוסד החינוכי שמנסה לספק לילדים סביבה אחרת, מתוארת ככאוטית לחלוטין עבור מורים וילדים גם יחד. דווקא כאשר הכל חופשי לחלוטין ומשולל כל גבול או מבנה – למעט זה הפיזי שבו שכן בית הספר – האוטופיה קרסה.
אך כיצד רוקחים את הנוסחה הנכונה? האם בכלל יש כזו בין הגישות החינוכיות הקיימות? קשה לקבוע. מצד שני, כולנו מסכימים שחינוך ולימוד מהווים מפתח שלא רק פותח דלתות רבות של ידע אלא כזה שתולים בו תקוות נוספות.
מטרופוליס 2 הוא פרויקט תלוי מקום המגיש תפיסה חינוכית המחברת את החינוך והלימוד לעיר. הפרויקט מתקיים זו הפעם השנייה במסגרת "אוהבים אמנות. עושים אמנות" של עיריית תל אביב ומבקש ליצור למשך סוף שבוע אחד בית ספר מסוג אחר, כזה שנוגע במגוון רחב של תחומים, בו הסביבה האורבנית הופכת לחלק מחוויית הלמידה.
בית הספר יוקם בשכונת מונטיפיורי ויפגיש בין האמנות והיצירה הקיימת בשכונה ובין קבוצות מצומצמות של משתתפים שיקחו חלק ב"שיעורים", אותם יעבירו יותר מחמישים אמנים פלסטיים, יוצרי מחול, מוזיקאים, יוצרי תאטרון, מעצבים ואפילו פסיכולוג. הם יפתח את דלתות הסטודיו שלהם וישתפו את הלומדים בתחום המחקר המעסיק אותם בעת האחרונה.
המשתתפים יכולים להרכיב לעצמם מערכת שעות ממגוון השיעורים המוצעים, כשהשיעורים יתקיימו ברחבי השכונה, בחללי הסטודיו של המשתתפים אך גם במרחבים פרטיים וציבוריים אחרים: ברחוב (בו יפעל בית ספר לשפות), בבתי קפה, בגינה ציבורית, בתיאטרון, בבתי ספר פרטיים ובדירות מגורים. בניגוד לכיתת לימוד רגילה שעומדת בסטנדרטים בית ספריים מוגדרים – כל חלל בפרויקט משמש תמונת מראה לאמן או היוצר השוכן בתוכו. בנוסף, מערכת השעות מאפשרת לקהל ליצור לעצמם מסלולים חדשים בתוך המרחב השכונתי, וכך לגלות את המקום תוך כדי שהם עוברים משיעור אחד לשני.
המשתתפים יכולים להרכיב לעצמם מערכת שעות ממגוון השיעורים המוצעים, כשהשיעורים יתקיימו ברחבי השכונה, בחללי הסטודיו של המשתתפים אך גם במרחבים פרטיים וציבוריים אחרים: ברחוב (בו יפעל בית ספר לשפות), בבתי קפה, בגינה ציבורית, בתיאטרון, בבתי ספר פרטיים ובדירות מגורים. בניגוד לכיתת לימוד רגילה שעומדת בסטנדרטים בית ספריים מוגדרים – כל חלל בפרויקט משמש תמונת מראה לאמן או היוצר השוכן בתוכו.
סטודיו פרום
אחת התחנות במסלול היא הסטודיו של סלי קריסטל קרמברג, שתעביר סדנה מעשית יחד עם בתה בת ה-13, רומי. עבורה, הסטודיו הוא "קצת כמו המערה שעליסה בארץ הפלאות נפלה אליה. מלא פיצ'יפקסים קטנים וכל האוספים שכבר אין לי מקום בבית עבורם". הסדנה של קרמברג, שסיימה לימודי צורפות ותואר ראשון באמנות במדרשה בית ברל, מיועדת לאמהות וילדות. "הסדנה נקראת וודו שמודו", מספרת קריסטל קרמברג בעלת הבלורית הג'ינג'ית. "השיעור נוגע בעניין של craft נשי כי וודו זה משהו שנשים עוסקות בו וגם אנחנו נדבר בו על העצמה נשית. האימהות והילדות תיצורנה איזשהו סוג של פורטרט שעשוי מעבודת craft ומ-ready made, וככה נכניס לבפנים איזשהו סוג של קסם ומאגיה שחורה".
לעומת זאת יש מי שבעבורו הסטודיו הוא בעיקר מקום מפלט. "בשבילי זה גם מקום עבודה וגם מקום להתחפר ולברוח בו קצת", מספרת האמנית-אוצרת מאשה זוסמן שתעביר שיעור משותף יחד עם שכנה, האמן ניר הראל. "אני תמיד שמחה לבוא לשם. שם אני יכולה לישון למשל, מה שאני לא יכולה לעשות בבית אז זה מן מקום לתירוצים חוקיים ומקום עבודה שם הכל קורה". הראל, שעובד בשכונה כעשור, וזוסמן, שחותמת חמש שנים במקום, יעבירו שיעור על הקשר שבין הסטודיו והעולם החיצון לו וינסו לשאול ולהבין האם היצירה מוגבלת לדלת אמותיו של חלל העבודה שלהם. "הסטודיו הפיזי שלי הוא דבר די פרום", מסביר הראל שעוסק בציור ממוחשב וביצירת אוביקטים פיסוליים שימושיים. "אני בעיקר עובד במחשב, אבל אני חושב שבעניין הזה, הקרבה או הסביבה שבה אנחנו עובדים, קשורים זה לזו".
סדנאות, מוסכים ובתי זונות
שכונת מונטיפיורי ממוקמת ממערב לאיילון, ממזרח לדרך בגין, מדרום ברחוב יצחק שדה ומצפון בקניון עזריאלי. השכונה הוקמה במקור כפרדס במחצית השנייה של המאה ה-19 וההיסטוריה שלה הינה סיפור ארוך ומורכב שבמרכזו התחדשות עירונית. בשנות ה-20 של המאה הקודמת חוסל הפרדס ועליו קמה שכונת מגורים שתוארה על ידי תושבי השכונה הוותיקים כיוקרתית, כשמחיר מגרש במונטיפיורי היה יקר יותר מממחיר מגרש דומה בכיכר המדינה. מאז דברים השתנו ובמשך תקופה ארוכה שכונת מונטיפיורי היתה ידועה בעיקר בזכות מוסכיה וסדנאות הפחחות שבה, אך בשנים האחרונות התגלה הפוטנציאל הגלום בשכונה והאזור זוכה לתנופת בנייה מאסיבית של בנייני מגורים ומידי פעם נשמעות הכרזות מבטיחות על 'הפיכתה לפלורנטין הבאה'.
גל הרט, אדריכל ומעצב בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל, עד לכל השינויים האלו. הרט גר בשכונת מונטיפיורי כשש שנים במהלכן התגורר בשתי דירות, משני צידי שדרות יהודית. השיעור שיעביר על גג דירתו תחת הכותרת "שביל ישראל כמרחב מקביל לעיר", יסתמך על חוויותיו כמסמן שביל ישראל ברחבי הארץ ועל ספריו שראו אור בעשור האחרון, "בין הזמנים במרחבי השביל" ואוגדן המפות "שביל חוצה ישראל", שחיבר יחד עם שותפו אוהד כוכבי. "מה שמאפיין את השכונה מבחינתי זה שהיא ליד", מספר הרט. "היא ליד תל אביב היא לא תל אביב עצמה. יש שם את המוטיבים של סוף שבוע שקט אבל יש מרחק של מטר הליכה מכל ההתרחשות והיא ליד כי יש בה פינות חבויות וצריך להכיר אותן".
"נראה לי שיש בה משהו שעדיין שומר על המושג 'שכונה' מצטרף לדבריו המעצב הגרפי גולן גפני. "אם אתה מחפש משהו שמתאים למה שאתה מדמיין כשאתה שומע 'שכונה', זה כזה אבל זה גם מרגיש כאילו רגע לפני שהולך להשתנות משהו". גפני שמנהל את הסטודיו יחד עם זוגתו קרן קבע גם הוא את מושבו בשכונה לפני כשש שנים ומתאר את מערכת היחסים עם השכונה ככזו שנרקמה עם הזמן. "את השכונה לא הכרנו לפני שהגענו פעם ראשונה ומאוד שמחנו. יש בה משהו חם ונעים ואנחנו גם גדלנו והשתנינו איתה". "זה מגניב בסך הכל" מוסיפה קרן גפני, "אלה בדיוק השנים שהשכונה בעצמה התחילה לתפוס איזשהו 'הייפ' כזה ויותר ויותר מעצבים עברו אליה והשתלבו בה". השיתופיות, החום וחוסר ההירכיה מאפיינים גם את חלל העבודה של בני הזוג. "אין בו הפרדה, כולם סביב שולחן אחד", כך גולן גפני. "אנחנו מייצרים את הסביבה הזאת וכולם עושים מהכל. אין אצלינו הפרדה סמכותית". בסימביוזה מושלמת עם החלל ותכונותיו ועם ההתחדשות שמאפיינת את השכונה, קרן וגולן גפני יעבירו שיעור שחוקר את המטאמורפוזה שעבר מדיום המגזין בעידן הטכנולוגי.
כל העת, חללי העבודה שאינם אוטונומיים במרחב, מתכתבים עם הנוף האורבני שמקיף אותם ועם המרקם האנושי שבו הם נטמעים. "אני חווה את השכונה מסכמת מאשה זוסמן. "הדברים חיים כאן כמו במין אי. השכונה הזו שבין איילון והמסגר השתנתה בכל השנים האלו. בחלון שלי שמסתכל צפונה, קודם היו שמיים ורק עזריאלי ועכשיו זה פתאום נסגר עם כל מיני בניות חדשות של שרונה. בשכונה עצמה ישנו אי של 'וויב' אחר בין מוסכים, לסטייל חדש שכזה מתרומם מסביב, ומצד שני כל מיני דברים מיניים כמו בתי זונות. פתאום צץ סטודיו לבישול יצירתי או אולם אירועים יוקרתי. כל מיני דברים שלא ברור איך הם קשורים אחד לשני. כל אחד מחפש את האקזוטיקה או האנטי אקזוטיקה. זו לא חוויה רציפה אלא קרעים של כל מיני דברים".
מטרופוליס 2, "אוהבים אמנות. עושים אמנות"- עיריית תל אביב, 29-30.05.2015, 10:30 – 16:15, שכונת מונטיפיורי, תל אביב.
כל השיעורים פתוחים חינם לקהל הרחב אך יש להירשם אליהם מראש. לפרטים נוספים והרשמה
אוצרים: ערן איזנהמר, קרני ברזילי, טלי קיים ע. הפקה: נטע לבבי
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 20.05.2015
יש מצב שיעניין אתכם
