איך שגלגל מסתובב

צילום: הילה לוטן

שירות תל אופן עבר את המסלול שעובר כל טרנד תל אביבי. הבטחה גדולה שמנסה לייבא טרנד פופולרי מחו"ל, התחלה מקרטעת עם הרבה תקלות, 15 שניות תהילה שבהן הוא היה ה-דבר הנכון ודעיכה איטית ועצובה עד להודעה על סגירה. אבל בניגוד לשאר הטרנדים (טורטיה, יוגורט, עוף רוטיסרי ומסעדות שוק), הסתלקותו של התל אופן מהנוף העירוני יכולה להיות הזדמנות למשהו חדש (ולא, לא לראמן).

ההזדמנות הגדולה טמונה דווקא במאות תחנות העגינה הפרושות היום ברחבי תל אביב. התחנות האלו כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני: שורות של אופניים ירוקים (לא תמיד במצב מזהיר), קשורים לעמודים, כשלצידם מסוף מרצד. גם אם לא היית משתמש פעיל, לא יכולת להתעלם מנוכחותן במרחב, על כבישים, מדרכות וכיכרות.

מה יקרה לתחנות האלו אחרי שהפרויקט יופסק? האם הן יפורקו והמרחב יחזור למצבו המקורי, כאילו כלום לא קרה? דווקא כאן יש הזדמנות חד פעמית להפוך את העמדות של תל אופן למיקרו-מרחבים ציבוריים, עם שימושים חדשים ומקוריים שחסרים היום בעיר. יש יתרונות רבים להשמשה של התחנות הללו: הן פרושות בעיר בהיקף נרחב, גם בשכונות מגורים וגם ליד מוקדים עירוניים, יש בהן כבר תשתית של חשמל ותקשורת, הגודל הקומפקטי שלהן מאפשר לפתח חללים עירוניים בקנה מידה אנושי ובמחיר סביר, ואפילו אפשר להמשיך להשתמש בצבע הירוק כדי למתג את המיקרו-מרחבים הללו ולהדהד את זכרו של פרויקט התל-אופן גם לאחר שזה יעבור מן העולם.

אז מה אפשר לעשות עם תחנות העגינה של התל-אופן אחרי שיתפנו?

מרחבי עבודה באוויר הפתוח
ניתן לנצל את מרחבי תחנות העגינה כדי להקים עמדות עבודה במרחב העירוני הפתוח. תושבים רבים עובדים בבית, בבתי קפה, בספריות או במשרדים משותפים כדוגמת WeWork. כל המקומות האלו מציבים אתגרים לא פשוטים: הדירות לרוב לא גדולות מספיק וגם לא נעים לקיים פגישות בין הררי כביסה. בתי קפה או משרדים משותפים הם עסק לא זול (וקרנם גם ירדה פלאים בתקופת הקורונה, ולא ברור מתי ואם יחזרו לפעילות מלאה). למה לא להציע מרחבי עבודה גם במרחב הציבורי הפתוח, בעיקר במדינה כמו ישראל בה ימים גשומים הם נדירים למדי? מרחב כזה כבר הוקם בתחילת רחוב רוטשילד, אבל כעת יש הזדמנות לייצר רשת שלמה של משרדי חוץ כאלו במרחב הציבורי. המרחבים הללו צריכים לכלול ריהוט רחוב של שולחנות וכיסאות נוחים לעבודה, הצללה, תאורה, חיבור לחשמל, רשת אלחוטית וכמובן עמדות טעינה לטלפונים ניידים. הגדולים שבהם יכולים לכלול גם שולחן לישיבות ולוח מודעות. המרחבים האלו יכולים לשרת כמובן את כלל תושבי העיר בפעילויות שונות, אישיות ומאורגנות – החל מילד שיורד למטה להכין שיעורים ועד לשיעור אוריינות דיגיטלית לבני הגיל השלישי.

שווקים ודוכנים
אפשרות אחרת היא להפוך את התחנות המתפנות למרחב הקולט אליו שווקים ודוכנים, קבועים או משתנים. בערים רבות בעולם רואים שווקי איכרים ניידים או דוכני ממכר מזון שמגיעים בכל יום לפינה אחרת בעיר, כשהתושבים יכולים "לעקוב" אחריהם באמצעות אפליקציה או אתר. הרעיון כאן דומה: להכין את התשתית הפיזית (הפשוטה מאוד) ולאפשר מסחר וממכר מזון מקומיים, כשהדוכנים נעים לאורך השבוע בין נקודות שונות בעיר. כך, מתקבלת חשיפה מקסימלית של בעלי העסק לתושבים שונים – ושל התושבים למגוון של בתי עסק. אפשרות נוספת היא לאפשר למקם במרחבים האלו מקומות שהייה וישיבה שייתנו מענה ללקוחות של בתי עסק סמוכים – צורך שמתחדד לאור מגבלות עידן הקורונה, שייצרו צורך ממשי של בתי עסק להתרחב החוצה (ולראייה ההודעה של עיריית רמת גן שתרחיב את רוחב המדרכות מול בתי עסק באמצעות הפיכת מקומות חנייה למדרכה).

דווקא כאן יש הזדמנות חד פעמית להפוך את העמדות של תל אופן למיקרו-מרחבים ציבוריים, עם שימושים חדשים ומקוריים שחסרים היום בעיר

במות: מספורט וסטנד-אפ ועד לאמנות רחוב
בעיצוב עירוני, האלמנט הפשוט ביותר הוא לפעמים המוצלח ביותר. במה היא דוגמה מצוינת לכך. בסך הכל מדובר במשטח מוגבה, שאפשר לשלב בו תשתיות של חשמל ותאורה, ושכוחו טמון דווקא בגנריות שלו. הוא לא מעוצב מראש לפעילות ספציפית אלא יכול לשמש כפלטפורמה לסוגים רבים של פעילויות, מאורגנות וספונטניות: ילדים שמעלים הצגה לעוברי אורח, להקה של נגני רחוב, מופעי סטנד-אפ, שיעורי ספורט, הרצאות ועוד אינספור פעילויות תרבות ופנאי. אפשר גם להפוך את התחנות למרחבי אמנות של ממש, להשתמש בתשתיות החשמל כדי להפוך את המקומות הללו למרחבי תצוגה לאמנים שיוצרים במדיות שונות. בהתחשב בכך שתחום התרבות, הבידור, הספורט והפנאי ספג פגיעה קשה במיוחד בימי הקורונה, ושעוד לא ברור איך – ומתי – הוא יתאושש ממנה, הבמות האלו יכולות לסייע רבות לאלו העוסקים בתחום (ולאלו שצורכים אותו), וכשהן לא בשימוש, אפשר סתם לשבת עליהן ולתפוס כמה קרני שמש.

ערוגות צמחי מאכל ותבלין
חלקנו מסוגלים לתחזק גינת תבלינים במרפסת, אבל רובנו מצליחים להתמיד בעיקר בגידול אדניות עם אדמה חרבה. תחנות התל אופן הן דוגמה אידיאלית למרחב ציבורי שבו אפשר לתחזק מיקרו גינות קהילתיות שיאפשרו לנו לצאת מהבית ולקטוף את עשבי התיבול לאוכל שאנחנו מכינים, בדיוק כמו חברינו  שעזבו את העיר ומתפארים ביכולת הזו (בלי להזכיר את העובדה שהם צריכים לבחור בין לגדל ובין לנסוע חצי שעה לכל כיוון כי שכחת  לקנות נענע בסופר).

משטחי משחק רב-חושיים, רב-מפלסיים ורב-גילאיים
יש הרבה גינות משחק בעיר וגם לא מעט מתקני כושר, אבל הם לרוב מוכוונים לילדים ולצעירים, בהתאמה, בעוד הזקנים יושבים בצד, ללא אפשרות לפעילות המותאמת גם להם. כאמור, לפעמים המרחבים הפשוטים והמופשטים יותר, שלא מיועדים לפעילות או לקהל יעד ספציפיים הם המוצלחים ביותר. לכן, אפשרות נוספת המוצעת כאן היא לייצר משטחי משחק מופשטים, המורכבים מחומרים, זוויות ושיפועים משתנים, שמשפרים את שיווי המשקל של ההולך ומציבים בפניו אתגר פיזי וקוגניטיבי. "הרצפה השטוחה היא המצאה של האדריכלים, היא מתאימה למכונות, לא לבני אדם", טען האמן האוסטרי פרידנסרייך הונדרטוואסר, לפיו, רצפות בלתי אחידות יכולות להחזיר לאדם תנודות טבעיות ולשקם את שיווי המשקל הנפשי והפיזי שלו. ברוח זו, דמיינו בולי עץ בגבהים משתנים, משטחי חול, מלבני בטון, במות עץ משופעות או גבעות חצץ – דוגמאות כאלו ואחרות כבר קיימות בערים שונות בעולם, וגם בתל אביב אפשר למצוא אלמנטים דומים כמו גבעת הדשא או ה"תיבות" הלבנות בכיכר הבימה, שאנשים יושבים עליהן, סקייטרים מחליקים עליהן וילדים רוקדים עליהן, לעיתים בו זמנית. משטחים כאלו יכולים לשרת ילדים, צעירים ומבוגרים כאחד, לעידוד פעילות גופנית וקוגניטיבית בכל הגילאים, וחשוב לשלב בתוכם גם ברזיות להשלמת התמונה.

נישה עירונית, הצעה של נגה ומיכל הרץ שזכתה במקום השני, בתחרות הצללה לעידוד פעילות של הגיל השלישי שיזמו משרד הבריאות ומשרד השיכון, נוב' 2019.

ביקור במרחב שהייה ומשחק רב גילאי, רב חושי ורב מפלסי בתכנון משרד SUPERPOLL, איסטנבול. צילום: הילה לוטן

עמדות טיפול לאופניים
לא מעט ביקורת הושמעה כלפי תל-אופן מאז הושק ב-2011 – על האופניים הכבדים שלא מתאימים לכל אחד, על תקלות תפעוליות ובעיות תחזוקה, על כך שהפרויקט לא לווה ברשת המשכית של שבילי אופניים – אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא הכניס את האופניים לתודעה וסייע להפוך אותם לכלי ניידות פופולרי. אולם, כמו במקרים רבים אחרים, גם תל-אופן הפך עם השנים לקורבן של ההצלחה שלו. לשוק נכנסו מפעילים פרטיים שמציעים אופניים וקורקינטים חשמליים להשכרה, ללא תחנות עגינה. במקביל, יותר ויותר אנשים גם רכשו אופניים פרטיים. כך, שבמקביל לירידה בביקוש לשירות תל-אופן, הצורך בטיפול ותחזוקה של אופניים רק עלה. הסבת עמדות תל אביב לעמדות טיפול וכיוונון לכלים דו-גלגליים יעזרו לכל מי שצריך טאץ' אפ וימשיכו את מסורת תל אופן בעידוד נסיעה שלא תלויה ברכב פרטי.

עמדות חלוקת דואר
עם כל הכבוד לבעלים של הפיצוציה השכונתית, אנחנו רוצים לקבל את הדואר שלנו בשעה שנוח לנו. ועד שנקבל אותו עד הבית, אפשר להקים עמדות ליקוט אלקטרוניות סטייל Boxit שבהן נוכל לאסוף את החבילות שלנו ביעילות ובפרטיות.

כמובן שניתן לחשוב על רעיונות נוספים למיקרו-מרחבים, שנותנים מענה לצרכים מגוונים ולקהלי יעד שונים. אפשר גם להישאר פשוטים, ולהפוך חלק מהתחנות – אלו שעל המדרכה לפחות –  לנקודת שהייה עם ריהוט רחוב, ספסל נחמד ושמשיה, כדי שעוברי אורח יוכלו לנוח בעת צעידה ברחוב. נכון, יש ספסלים רגילים שפרוסים ברחובות, אבל המרחבים הללו יכולים להיות מושקעים יותר, מעוצבים יותר ומזמינים יותר.

מה שבטוח הוא שיש כאן הזדמנות שכדאי – וצריך – לנצל אותה; הזדמנות חד פעמית לייצר רשת של מיקרו-מרחבים שמציעים מצד אחד שימושים מגוונים וחדשים, ומצד שני מייצרים ביחד בשפה עיצובית המשכית (וירוקה).

קל מאוד לפרק את העמדות ולהחזיר את המצב לקדמותו – לשתול דשא, לרצף באקרשטיין, לסלול באספלט, להפוך אותן למקומות חנייה עבוד שירותי ההשכרה הפרטיים של אופניים וקורקינטים. אבל צריך לזכור: ברגע שהתחנות יחזרו להיות מדרכה רגילה או מקום חנייה, יהיה קשה הרבה יותר בהמשך להסב אותם לשימושים חדשים ולמצוא מקום ליוזמות כאלו או אחרות.

כשפרויקט תל-אופן יצא לדרך הוא הביא איתו רוח חדשה והצליח להביא לשינוי משמעותי בעיר. גם אם הפרויקט עצמו עובר מן העולם, הרוח הרעננה שהוא הביא לא חייבת למות איתו.

נכתב יחד עם עידו רוזנטל, שהפסיק לנסוע בתל אופן עוד לפני שזה היה פופולרי

פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 05.05.2020

יש מצב שיעניין אתכם

תגיות