כאשר לפני כמה שבועות אושרה תכנית להקצאת 15 מיליארד שקלים לסיוע למגזר הערבי, היה זה ראש הממשלה שהציב תנאים תכנוניים ליישום התכנית, כאשר טען כי היישובים הערביים צריכים לעבור מנורמות של בנייה צמודת-קרקע לבנייה רוויה ולרסן את הבנייה הלא חוקית. אולי שלא במפתיע, ביקורות אלו חזרו בשאלות שהופנו אל ענאיה בנא, אדריכלית נוף, מתכננת וחוקרת מהמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי (מעל"א), כאשר הגיעה להרצות בקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית. שאלות על שיתוף ציבור הוחלפו במהרה בשאלות על מגבלות תכנון, הנובעות ממה שנתפס על ידי ישראלים יהודים רבים כ"סרבנות" לעקרונות התכנון המוחלים על האוכלוסייה היהודית בישראל (למרות ההתנגדות הקיימת גם שם). בניגוד למפגש הקודם, הפעם תכנון משותף התפרש כצעד שמשמעותו ריצוי של אוכלוסייה המתנגדת לכל: להפקעות לצרכי תכנון, לבנייה לגובה ולהתחדשות עירונית.
"צריך להבדיל בין כמה דיונים על מנת להבין את הסיטואציה ביישובים הערביים", משיבה בנא. "הדיון על בנייה רוויה בערים ערביות מתנהל כמעט לחלוטין לגבי שכונות חדשות והרחבות של יישובים, כמעט שאין חשיבה על חידוש של השכונות הקיימות כמו בערים יהודיות או מעורבות. זו בעיה, אבל היא שונה מהדיון של בנייה לגובה – מכיוון שהבנייה הוותיקה ביישובים ערביים היא בדרך כלל רוויה מאוד, גם אם אינה גבוהה. בתכנון של נצרת, למשל, הגיעו לצפיפות של 15 יחידות דיור לדונם עבור משקי בית שהם גדולים יותר מהממוצע הישראלי, בנייה רוויה שתואמת את המגמה הארצית".
"לכן, הדיון המרכזי הוא האם לאפשר בניית בתים צמודי-קרקע ביישובים ערביים, בזמן שביתר המדינה מדברים על בנייה לגובה. כאן יש הבדל משמעותי שכמעט ולא מדברים עליו, כי לתושבים יהודיים המעוניינים לגור בבנייה צמודה יש קיבוצים, מושבים ויישובים פרבריים לעבור אליהם, אם זהו סגנון החיים שהם מחפשים. ערבים הרי לא יתקבלו ליישובים קהילתיים יהודיים והיישובים הערביים ה'כפריים' בנויים לרוב בסטנדרטים נמוכים שמשפיעים גם על האוכלוסייה האמידה, כמו כבישים צרים, היעדר נגישות לתחבורה ציבורית איכותית ובעיות תשתית. ולכן, לדעתי כל עוד ישנה הפרדה צריך לתת לתושבים ערביים הזדמנות שווה לבחור בין אורחות החיים שהם רוצים לנהל, גם במסגרת עירונית מודרנית".
השינוי שעובר על המרחב העירוני הערבי בא לידי ביטוי לא רק באופי הבנייה. עמותת "שכנים", למשל, פועלת להענקת שמות לרחובות ומספרים לבניינים בסכנין, במקום החלוקה המסורתית לפי חמולות. האם החלפת החלוקה המסורתית על פי שיוך חמולתי נתפסת כאיום תרבותי? בנא מחייכת ומבקשת להרחיב את הדיון. "אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לדבר על רגישות תרבותית, שנראה שההתחמקות ממנה לפעמים עושה יותר נזק מתועלת. חמולות הן חלק מההקשר המקומי – ואפשר וצריך לדון בו. פשוט צריך לפעול עם הציבור ולא לכפות עליו שינוי שהוא לא יזהה אתו. הרחוב הוא הרי המרחב הציבורי ביותר וראוי שיהיה לו שם, ויש שמות מכובדים שאפשר לתת, שמות שיוכלו להגביר את תחושת הגאווה המקומית ויסייעו לעודד מסחר ותיירות". לטענתה של בנא, אסור לפחד להציף דווקא את הנושאים הרגישים: "אי אפשר פשוט לומר 'ככה זה אצלם' ולצפות שזה יסתדר. לא צריך להצדיק כל התנגדות שמגיעה מהרחוב הערבי, אבל חשוב להבין את הסיבות לחיכוכים האלה, להתייחס אליהן, ולפתור את הבעיות יחד עם התושבים ולא נגדם. המטרה צריכה להיות בסופו של דבר יצירת יישובים שמיטיבים איתה".
"לו יהודים וערבים היו גרים באותם ערים ושכונות, אולי לא הייתה הצדקה כל כך ברורה להקמת גוף ייעודי לאחת מהאוכלוסיות, ואולי היינו יכולים לומר שאין מקום לייצג דווקא קבוצה חברתית אחת בתהליך התכנון. אבל במקרה הישראלי ההפרדה היא ברורה ובאה לידי ביטוי, בין היתר, גם בהיעדר ייצוג של ערבים בוועדות תכנון ארציות ומקומיות".
הפרדה מרחבית שיוצרת הפרדה תכנונית
המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי (מעל"א) נוסד בשנת 2000 עם תחילת תכנון תמ"מ צפון ותמ"א 35, במטרה לייצג את האוכלוסייה הערבית בתהליכי תכנון. ההחלטה להקים גוף שתומך באינטרסים מגזריים, מסבירה בנא, התקבלה בין היתר לאור ההפרדה המרחבית הברורה הקיימת בישראל. "לו יהודים וערבים היו גרים באותם ערים ושכונות, אולי לא הייתה הצדקה כל כך ברורה להקמת גוף ייעודי לאחת מהאוכלוסיות, ואולי היינו יכולים לומר שאין מקום לייצג דווקא קבוצה חברתית אחת בתהליך התכנון. אבל במקרה הישראלי ההפרדה היא ברורה ובאה לידי ביטוי, בין היתר, גם בהיעדר ייצוג של ערבים בוועדות תכנון ארציות ומקומיות".
במקביל להקמת מעל"א, מסקנות ועדת אור חוללו שינוי משמעותי בתכנון ישובים ערביים. בין היתר, זיהתה הוועדה כי אחד הגורמים העיקריים לתחושת הקיפוח בחברה הערבית הוא כשל תכנון שנובע ממחסור בתכניות מתאר מעודכנות. לאור המלצות הוועדה, הממשלה החליטה ליזום תכניות מתאר בשיתוף האוכלוסייה הערבית. "המטרות של התכניות האלה היו לא רק להסדיר, אלא ליצור פיצוי ולהתוות דרך לפיתוח משמעותי", מסבירה בנא, "לכן, העובדה שהרבה תכניות עכשוויות מסתפקות בייעוד של שטח הכפר למגורים שכבר קיימים בו, אינה עונה על הדרישות. פעולה זו לא מאפשרת להתמודד עם שנים של היעדר תכנון".
יחד עם זאת, היא מספרת, בשנים האחרונות חל שינוי חיובי בעבודת התכנון ויותר מתכננים פונים לארגוני החברה האזרחית לסיוע בקשר עם האוכלוסייה. "בסופו של דבר הרבה מהתהליך תלוי ביכולת של הרשות המקומית לייצר דיון סביב התכנית, לעניין ולערב את התושבים. למתכננים אולי קל יותר כאשר הרשות חלשה ואין מי שיתנגד. אבל חשוב להשתמש בתהליכי תכנון דווקא כדי לחזק את הרשות המקומית, כי בסופו של דבר רק הצפת האתגרים והחסמים יכולה להביא לתכנון שיאפשר שינוי, והנהגה פוליטית שתמשיך את התכנון ותיישם אותו אחרי שהתכנית אושרה היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה".
איך אפשר לשתף את הציבור כאשר אין הנהגה ציבורית נבחרת?
מבין האתגרים שנוהגים לציין ביחס לתכנון עם האוכלוסייה הערבית, בנא מדגישה בעיקר את חולשת השלטון המקומי ביישובים הערביים, שאת חלקם מנהלות ועדות קרואות. במקרים אלו, אין הנהגה הזוכה ללגיטימציה ויכולה לייצג את אינטרס הציבור באופן ברור ועקבי מול צוותי התכנון החיצוניים, שנשכרים על ידי מינהל התכנון. לפער זה נכנסים ארגונים כמו מעל"א, שהגיש התנגדות לתכנית המתאר לטייבה. במקרה זה, ההתנגדות קודמה בשיתוף פעולה עם הוועד הציבורי בטייבה, התארגנות התנדבותית שהוקמה כחלופה לוועדה הקרואה מטעם משרד הפנים. "היו הרבה הסתייגויות מהתכנית, אבל הטיעונים המרכזיים התמקדו בהתעלמות של המתכננים מהמצב הלא מוסדר שנוצר בטייבה מאז אישור התכנית הקודמת בשנות השישים ובהגבלות הפיתוח שהוטלו על התושבים. כך למשל, כל אזור הנחל נצבע כשטח פתוח, תוך התעלמות מהבנייה שנוצרה בפועל, על אף שברשויות היהודיות הסמוכות מצאו הסדרים מתונים יותר שאפשרו גם פתרונות לצרכי מגורים".
מפגשי שיתוף שקבעו המתכננים במטרה לשפר את התכנון, טוענת בנא, לא יצאו לפועל. "המתכננים טענו שקיימו שלוש פגישות, אבל מעל"א לא הצליח לאתר אנשים שהיו במפגשים ולא הוצג תיעוד של המפגשים עצמם. לכן, גם אם היה שיתוף פעולה השאלה שעולה היא איזה סוג של מידע ניתן היה להפיק מהציבור ואיך ניתן להתמודד עם ערעורים וחששות שהעלו חלק מהתושבים".
בניגוד לתכנית בטייבה, אליה הצטרף מעל"א רק בשלב ההתנגדויות, בדיר חנא שיתוף הציבור החל בשלב איסוף המידע. כמו בטייבה, גם בדיר חנא פעלה ועדה קרואה, אולם הצוות המתכנן כלל יועץ חברתי ערבי: מומחה לתכנון בחברה הערבית שזכה לשיתוף פעולה מצד ההנהגה המקומית ובהמשך נשכר כיועץ של ראש העיר. "החשיבות של יועץ חברתי בתכנית היא משמעותית, כיוון שיש הרבה תפיסות שגויות לגבי החברה הערבית בישראל ואלה מחלחלות לצוות התכנון החיצוני, שאינו מכיר את היישוב", היא מספרת. "ביישוב כמו דיר חנא, בו הרבה תושבים הם פליטים פנימיים שהגיעו מיישובים אחרים בשנת 1948 והם חסרי קרקעות, צריך היה יועץ שיתווך את העובדה שעל אף שישנה תפיסה כי לערבים ישנן קרקעות פרטיות, בדיר חנא ישנם בפועל הרבה מחוסרי קרקעות שאין להם עתודות לבנייה, ולכן חייבים לתת להם פתרונות לדיור על קרקע ציבורית".
"יש נטייה מאוד ברורה בתכניות העכשוויות ביישובים הערביים, לתכנן תכנון מסדיר במקום להתעסק עם בעיות אמתיות ולהתכונן לעתיד. הצוות המתכנן אמור לפתח חזון ריאלי, והכלים להגיע אליו צריכים להיות קשורים למצב כפי שהוא באמת: לבעיות ביוב שמונעות פיתוח, לפערים בין בעלי קרקעות לחסרי הקרקעות, למחסור באזורי תעסוקה. עבודה עם האוכלוסייה היא בחלקה הגדול ניסיון לאתר את הבעיות והאתגרים ולייצר את החזון הזה. בלעדיו – התכנון רק ימשיך להנציח את המצב הקיים".
רשימה זו היא חלק מסדרת כתבות המסקרת את סדרת המפגשים של המכון ללימודים עירוניים ואזוריים והקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 09.02.2016
יש מצב שיעניין אתכם
