למתבונן מהצד קשה לפעמים להבחין בכך, אבל חלק גדול מתרבות הגרפיטי מושפע מסכסוכים בין אמנים ומהתחרות האינטנסיבית בין קבוצות שונות. הסכסוכים הללו מכונים ביף (Beef) או דיס (קיצור של disrespect או dispute) והם באים לידי ביטוי, בין היתר, במחיקת שמו של אמן אחר, מחיקה או ציור על גבי עבודות שלמות והתבטאויות אלימות בצורה של טקסטים המופיעים בשולי העבודה המלאה. מה עומד מאחורי הסכסוכים הללו? ישנם אמנים שמוכרים פחות בהשוואה לאחרים ולעיתים הם ייזמו ביף בשביל תשומת לב. אולם עבור רבים, יצירתו של הביף מהווה גם זרז יצירתי. גרפיטי הוא תחום אמנותי שרב העוסקים בו הם גברים צעירים. אמנות אורבנית, שגרפיטי שייך אליה, היא תחום מריטוקרטי למדי – החזק שורד. וככזה, גרפיטי הוא תחום תחרותי מאוד ואגרסיבי. ישנן סיבות מגוונות לביף, לרבות חציית גבולות טריטוריאליים ועבירות סגנוניות (העתקה), אך מצ'ואיזם של מתבגרים משחק אף הוא תפקיד חשוב.
מכל הסכסוכים שיש בתחום הזה בישראל, הביף בין Klone לבין צוות TRS הוא ללא ספק רחב ההיקף ביותר. במשך שנה שלמה, השחיתו KIZER והצוות שלו באופן שיטתי עבודות של Klone בכל האזורים העשירים בעבודות של האמן.
לשמחתנו, בישראל, הסכסוכים האלה בדרך כלל לא מגיעים לדרגה של אלימות פיסית כמו בערים אחרות כדוגמת לונדון או ניו-יורק. אבל ישנו סכסוך שמסעיר את עולם אמנות הרחוב הישראלי בשנה האחרונה, הסכסוך בין צוות TRS, ראשי תיבות של The real squad ("המחלקה האמיתית") לבין Klone, אחד מאמני הרחוב הישראלים המוכרים והאהודים ביותר בעולם. את אחד הביטויים הראשונים לסכסוך בין KIZER וצוות TRS לבין Klone והאמנים ששייכים לחבורתו, ניתן למצוא עד היום על גבי קיר ברחוב אילת בתל אביב. בשולי עבודה של KIZER שנמצאת שם משנת 2009, מופיע הכיתוב before being in a gallery you have to pay your dues to the streets suckers (בתרגום חופשי: לפני שאתם מציגים בגלריה, עליכם לשלם את חובכם לרחוב).
ככל הנראה, הכיתוב הזה מכוון אל קבוצה של אמנים שהתחילו לעשות אמנות ברחובות תל אביב בתחילת שנות האלפיים ולימים הפכו לאמנים בכירים ובעלי שם, שמציגים את עבודותיהם גם בחללי אמנות מסחריים ומתפרנסים לחלוטין מהאמנות שלהם. Klone, יחד עם Foma, Know Hope ו-Zero Cents, נחשבים למובילי התחום של אמנות רחוב עכשווית בישראל. Klone ו-Foma הם ילידי ברית המועצות לשעבר, Know Hope ו-Zero Cents במקור מארצות הברית. ארבעתם עלו לארץ במהלך שנות ה-90 והביאו איתם שיטות ורעיונות מארצות המוצא שלהם. כך הגיעה אמנות רחוב אמיתית לישראל (ושלא יספרו לכם שזה קשור איכשהו לרמי מאירי, כי זה לא).
האמנות שהם עשו הייתה יותר פיגורטיבית ונרטיבית בהשוואה למה שהיה פה קודם ולכן התחילו לדבר עליה כ"אמנות רחוב" ולא כגרפיטי, שהוא הפרקטיקה הקליגרפית שאנחנו מכירים מכל עיר גדולה בעולם המערבי, כששם הרחוב של האמן הוא העבודה עצמה. מוסדות האמנות מיהרו לחבק את הסוגה האמנותית החדשה. הממסד שם לב לנהירה הגדולה אחר האמנות המעניינת, המורכבת, שמדברת על החיים והעולם של כולנו ופונה לכולם, בניגוד לאמנות העכשווית האליטיסטית, שפונה למביני דבר בלבד. אמנות רחוב מוצגת במרחב הציבורי בלי שעות פתיחה או דמי כניסה. אם מדובר על אמנות שהקהל מזהה אותה כאמנות גבוהה, והאמנות של האמנים שלעיל בהחלט נחשבת לכזו, אזי היא למעשה מאיימת על עצם קיומו של המוזיאון במובן מסוים. אם אנחנו יכולים לראות אמנות גבוהה ברחוב בחינם, מדוע שנשלם למוזיאון או נהיה כפופים לשעות הפתיחה ולקהל המבקרים האליטיסטי של הגלריות? מוסדות האמנות חייבים להיות "עם היד על הדופק", לזהות כל מגמה בתחום ובסופו של דבר, גם להביא קהל. כך הוזמנו האמנים האלה על ידי הגלריות המובילות בארץ ובעולם להציג את עבודות הסטודיו שלהם. בשנת 2011, הם הוזמנו להציג בין כתליו של מוזיאון תל אביב בתערוכה "בפנים" בביתן הלנה רובינשטיין. KIZER ושאר האמנים שעוסקים בגרפיטי, נשארו בחוץ.
קנאה יוקדת ופעולות נקם
מכל הסכסוכים שיש בתחום הזה בישראל, הביף בין Klone לבין צוות TRS הוא ללא ספק רחב ההיקף ביותר. במשך שנה שלמה, השחיתו KIZER והצוות שלו באופן שיטתי עבודות של Klone בכל האזורים העשירים בעבודות של האמן, שאם הייתי צריכה להעניק לו פרס, הייתי מעניקה לו את פרס "חביב הקהל", בזכות האהדה העצומה שהוא זוכה לה בקרב הקהל הרחב – אנשים שלאו דווקא שייכים למעגלי עולם האמנות המצומצמים אלא עוברי האורח ברחובות, אנשים שלרוב אין להם השכלה אמנותית אך הם מבינים היטב את האמנות של Klone על כל המורכבויות שלה. כאשר באחד הסיורים של הסיירת סיורי אמנות גילינו שאחת מיצירות המופת של Klone בשכונת פלורנטין הושחתה, אנשים היו על סף דמעות.
העבודה הזו היתה על קיר בשכונת פלורנטין משנת 2007 בערך, ובמשך שנים היתה אתר עלייה לרגל לשוחרי התחום, יצירת מופת אמיתית של אמן גדול, משלנו, שידוע בכל העולם. אנשים העריצו את העבודה הזו, עבודה קלאסית של האמן, שמדבר איתנו בין היתר על השיכפול והשיבוט בחברה העכשווית. יצור הכלאיים שהפך לסימן ההיכר של Klone, היבריד שחציו אדם וחציו חיה, הוא כיום אחד האייקונים הכי מפורסמים בעולם בתחום של אמנות אורבנית. בקיץ 2014, העבודה הושחתה על ידי KOTE מצוות TRS שפשוט כתב את שם הרחוב שלו בגדול על גבי העבודה. כשבועיים לאחר מכן, Klone הגיע למקום ועשה "פעולת נקם": הוא צייר את הדמות שלו שוב על אותו קיר על גבי הכתובת של KOTE, שכפל אותה מספר פעמים, כמו בעבודה המקורית, וכתב באדום ברוסית, שפת האם שלו: "כבד את ההיסטוריה". בכך, אומר Klone ל-KOTE שיש פה משהו יותר גדול מ"למי יש יותר גדול".
ממחיקת עבודות להשחתת מבנים – איפה עובר הגבול?
המסרים והכיתובים השונים, אותם גילויים חזותיים של הביף, נמצאים לרוב, כמו הגרפיטי עצמו, בשוליים – הגרפיטי מתקיים בשולי הערים הגדולות והביף מתקיים בדרך כלל בשולי עבודות הגרפיטי. אך ישנם מקרים בהם הקנאה היוקדת הביאה אמנים מסוימים לכסות עבודות שלמות, שהיו נכסי צאן ברזל עבור כל מי שמתעניינים באמנות אורבנית בישראל.
אולם, מלחמות טריטוריאליות והשחתות של עבודות לא מסתיימות בסכסוכים בין אמני רחוב, אלא לפעמים גולשות להשחתה של יצירות אחרות, ארכיטקטוניות, מבנים בעלי חשיבות אדריכלית, היסטורית ועירונית רבה. חשוב לציין כי רוב אמני הגרפיטי שמוצגים בסיורים של הסיירת, מחפשים את הקירות שאין להם דורש ועושים את העבודות שלהם באזורי העיר המוזנחים והשוליים יותר. הנוהג הזה גם מאריך את חיי העבודה ברחוב אך גם ובעיקר מכבד את המבנים ההיסטוריים שתל אביב מלאה בהם, שבזכותם קיבלה את הכינוי "העיר הלבנה" והוכרזה כאתר מורשת עולמי. לכן, כשראיתי לאחרונה עבודה של KOTE וכתובות שונות של TRS ו-UAK על קיר ביתו של עקיבא אריה וייס, ממייסדי העיר תל אביב, הצטערתי מאוד.
למרות שאני מאוד לא מעריכה את מה ש-KOTE וצוות TRS עשו לגבי העבודות של Klone, אני יכולה לפחות להבין את זה. יש פה עניין של קנאה מקצועית-אישית שהוא מאוד ברור ובעיקר אנושי. אבל מדוע להשחית את ביתו של וייס, אתר מורשת עולמי ואחד המבנים הכי עתיקים בתל אביב? נגד מי בדיוק אתם מוחים? נגד וייס, שנפטר כבר מזמן? נגד העיר תל אביב? נגד אונסק"ו? בכל מקרה, זה הופך את העבודה שלי, כמדריכה וחוקרת שמנסה להראות שגרפיטי הוא סוגה ראויה ולא סתם קשקושים של ילדים עם תסביכי אגו, להרבה יותר קשה. בעיקר, השחתה מסוג זה חותרת תחת הרעיון שגרפיטי שייך לתחום של אמנות גבוהה ויש לו מטרות נעלות יותר מאשר סתם להשחית מבנים.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 14.12.2015
יש מצב שיעניין אתכם
