איך התחבורה העירונית דומה לגז? ולמה כשמוסיפים עוד כבישים ונתיבים עומסי התנועה לא נפתרים? התופעה, שמוכרת היטב בשדה המקצועי, לא מחלחלת למקבלי ההחלטות ומעלה סימני שאלה לגבי מדיניות הפיתוח והתקצוב של משרד התחבורה

מי היתה האשה ששינתה את האופן שבו מתכננים חושבים על העיר? איך היא הפכה לדמות כה משפיעה? והאם הרעיונות שהציעה מגבילים את היכולת שלנו לחשוב אחרת על ערים?

בערים כמו ניו יורק, לונדון, פריז, ונקובר וסן פרנסיסקו קיימים מנגנונים לדיור בהישג יד. אבל מה זה בכלל "דיור בהישג יד"? באיזה אופן הוא מושג ומיושם? עבור איזו אוכלוסיה הוא מיועד? ואיך הוא מתורגם למדיניות בישראל?

המושג "מדינות מתפתחות" מתחלף באופן הדרגתי במונח "הדרום הגלובלי", אבל מדובר ביותר משינוי סמנטי: הגישה הדרומית מאתגרת את הידע והפרקטיקה התכנוניים הדומיננטיים, שנולדו במערב, ומהווה מקור מבטיח לידע חדש מערים כמו איסטנבול, כלכתה וריו דה ז'נרו

דרישות למתחמים "נקיים" מנשים, הפרדות בכל תחומי החיים ומחיקה של כל ייצוג נשי מהמרחב הציבורי היו בעבר נחלתם של שוליים סהרוריים – אבל הפכו בשנים האחרונות לדרישות של זרמים מהמיינסטרים החרדי והדתי, ולעיתים קרובות מתקבלות בסלחנות מצד הציבור החילוני. כך אנחנו נאלצות להיאבק כדי להבטיח דבר בסיסי כל כך: שהמרחב הציבורי לא ייסגר בפני נשים

חווית השוטטות, המבוססת על מגוון, אקראיות וחדוות ההמון, הייתה ערש הולדתה של ההליכה העירונית. אבל איזו חווית הליכה מתאפשרת בערים המתוכננות כיום ומה תפקידה? כרוניקה של הליכה ידועה מראש

המנגנון של "הסכמי גג" נותר שנוי במחלוקת: מצד אחד, המדינה מתקצבת הקמה של תשתיות וכך תומכת בהקמה של שכונות חדשות. מצד שני, המתנגדים טוענים שההסכמים הללו מקדמים קצב בינוי מהיר מדי ומובילים לפגיעה בחוסן הכלכלי של הרשויות

בישראל, שיתוף הציבור בתהליך התכנון לרוב נותר בגדר שאיפה לא ממומשת ובא לידי ביטוי בעיקר בתהליך ההתנגדות. אולם, התהליך הזה ממש לא מבטיח שוויוניות, כאשר ועדות התכנון נוטות להשיב בפירוט לאוכלוסיות חזקות – ובלאקוניות וקצרנות לאוכלוסיות מוחלשות

הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור הוקמה באוגוסט 2014 כדי להגדיל את היצע יחידות הדיור ולהוביל לירידה במחירי הדיור. לצורך כך ניתנו לה סמכויות נרחבות והוקנה לה מעמד גבוה ביחס לרוב מוסדות התכנון ה"רגילים". אז מה בדיוק עושה הוותמ"ל ולמה כל כך הרבה אנשים מתנגדים לפעילותה?

שינויי אקלים ואסונות טבע, מתקפות טרור, התפשטות מגפות, חוסר יציבות פוליטית ומשברים כלכליים – נדמה שאנחנו חיים בעידן מסוכן ושהדרך לשרוד את האסון הבא היא לחזק את החוסן של ערינו. אבל מה זה אומר בפועל והאם מדובר ברעיון פורץ דרך או בסיסמה חלולה?

עקב הגידול באוכלוסיית העולם והחיפוש אחרי קרקע, מזון ואנרגיה, יותר ויותר תשומת לב מופנית אל הימים והאוקיינוסים כמקור לצמיחה כלכלית. גם בישראל, תגליות הגז שימשו כזרז להפניית המבט מערבה, אל הים. על האתגרים והמגמות בכלכלת הים

הפעולה האדריכלית והתכנונית של היום, מותירה את חותמה על המרחב של המחר. זוהי המורשת שלנו והיא מתפקדת ככלי לקשר בין דורי, הזדמנות להפרעה, אמצעי להעצמה קהילתית ועדשה לדיון בעתיד

ניצול משאבים פראי הביא לפליטת גזי-חממה חסרת תקדים ששינתה את הרכב האטמוספרה. התוצאה? ידועה לכולנו כמשבר אקלים עולמי. מה הלאה? בתרחיש "עסקים כרגיל" תתכוננו לקיץ שאורכו בין 8 ל-9 חודשים, סופות פראיות והצפות, שריפות יער, סופות אבק ופלישת מיני צמחים ובע"ח – אבל ניתן עדיין למנוע זאת. כתבה ראשונה בסדרת "משבר האקלים: הזווית העירונית"

מאז שנות השבעים הפכו הערים למנוע מרכזי בצבירת הון וביזמות פרטית. המיסחור אינו רק של העיר, כשוק נדל"ן, אלא גם של ה"עירוניות" שמהווה חלק בלתי נפרד ממיתוג המרחב. מה קורה כאשר העיר הופכת ממרחב אזרחי למנגנון שמתפקד כתאגיד?

כולם יודעים לדקלם ש"יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת בערים" אבל מה עומד מאחורי תהליכי האורבניזציה המואצים, איך הכל התחיל ומה קורה בישראל? על ההיסטוריה של העיור המודרני, מהמהפיכה התעשייתית ועד היום

״עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יפתח ויפכה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט״
אהוד בנאי

האופן בו העיר מתוכננת והשימוש היומיומי במרחב משפיעים ישירות על בריאות הציבור. חקירת הממד המרחבי של הזכות לבריאות מעלה קשר היסטורי מעניין בין תכנון עירוני למדיניות בריאות, פערים קשים בין מרכז לפריפריה ובתוך ערים ודגשים לתכנון "העיר הבריאה"

בניגוד לתכנון המודרניסטי שדגל בהפרדה בין מגורים, מסחר ותעסוקה, יותר ויותר מתכננים מדברים על הצורך בעירוב בין שימושים שונים באותו מרחב עירוני – ברמת השכונה, הבלוק, הרחוב ואף הבניין. אולם, היישום בפועל של מדיניות זו נתקל באתגרים לא פשוטים

בשנים האחרונות מתחזקת התפישה שכל אחד, בכל מקום, יכול ליזום התערבות במרחב הציבורי, וכך להפוך אותו ל"מקום" בעל משמעות וזהות. מהן הגישות השונות לפלייסמייקינג והאם בכלל אפשר לייצר מקום באמצעות התערבות פיזית?

מהפבלות בריו דה ז'נרו ועד ל"עיר החופשית" בקופנהגן – ברחבי העולם ישנם מעל מיליארד פולשים, "סקוואטרים", שתופסים קרקע או מבנים שאינם בבעלותם עבור שימושים שונים, החל ממגורים ועסקים בלתי פורמליים ועד למחאה אזרחית ופעילות אמנותית. סיפורה של התופעה בעולם ובישראל.

לעיתים קרובות מוצגת ה"פריפריה" כמקום כמקום דל ונחשל, שזקוק לתמיכת המדינה או לכוחות חיצוניים שיבואו להצילו. בעיקר, היא מוצגת כאנטיתזה ל"מרכז" האטרקטיבי. מאיפה נולדה ההבחנה הבינארית הזו בין פריפריה למרכז ואת מי היא משרתת?