גיל שפלרהוא משתלט על כל חלקה טוב, שותה כמויות אדירות של מים, אין בו טיפת צל וממש לא נעים להניח עליו את הראש. הפרחת השממה באמצעות פארקים של דשא לא היתה הרעיון הכי טוב של הציונות – אז אולי כדאי לחזור לשורשים ולהיפרד מהדשא?
אגדת דשא
זן אכזר ופולשני של צמח פושט על הארץ בימים אלו ומשתלט על המרחבים הציבורים שלנו.
מי שביקר באחד ה"פארקים" שנפתחו בשנים האחרונות דוגמת אלו ברעננה, הוד השרון, פארק מדרון יפו או גן העצמאות המחודש בירושלים מכיר היטב את המזיק הטורדני הזה: העשב הירוק גדל בכל חלקה טובה, שותה כמויות אדירות של מים ולא מותיר שום סיכוי לאחרים לצמוח.
מדובר בצמחים חד-פסיגיים ממשפחת הדגניים או בשמם הידוע בציבור – דשא, ומעולם לא היה ביטוי טוב לניצחונה וכשלונה של הציונות מההשתלטות שלהם על ערינו.
מצד אחד, מדובר בהפרחת השממה. הגניוס היהודי הצליח לפתח זן דשא צברי שיעמוד בפני החום, היובש, השמש והמלחמות המזרח תיכוניות לתפארת מדינת ישראל. עכשיו אחרי אלפיים שנה יוכל העם בציון סופסוף לשבת על כר דשא ירוק עם סלסלת פיקניק ולקרוא ג'יין אוסטין, ממש כמו הבריטים בהייד פארק והאמריקאים בסנטרל פארק.
ומצד שני, מדובר בהישג מפוקפק ביותר. על מנת שהעשבים ישרדו את הקיץ המזרח תיכוני שותלים כאן זן קשוח במיוחד (שלא לומר אלים) של דשא. מי שאי פעם הניח את הראש על כזה דשא מכיר מיד בהבדל בינו לבין בן דודו הרחוק באירופה וצפון אמריקה. במקום ללטף הוא דוקר. במקום כר נוח לראש מקבלים ספוג קופצני.
צבר, אמרנו?
כל זה העלה בדעתי את השאלה: למה שישראל לא תשקיע במרחבים מהסוג הזה במקום במפלצות הירק המשמימות? מדוע שלא נבנה גנים מוצלים ללא מרבצי הדשא המיותרים, גנים שמתאימים יותר לאזורינו ולאקלימנו?
כאילו לא די בכך, יש גם את בעיית הצל: מרבצי הדשא חשופים לשמש ובמשך מחצית השנה אי אפשר לשבת בהן יותר מכמה דקות מבלי לחטוף מכת חום.
לבסוף, למרות שהדשא המקומי מסתפק יחסית במועט, צריך בכל זאת להשקות אותו, וזה זולל מים ושורף כסף.
אמור להיות ברור לכל, שייבוא דגם הפארק היישר מאנגליה אינו מתאים לאקלים או לאזור ונכפה על האדמה ועלינו על ידי עצמנו.
ובכל זאת, לעם היושב בציון לא מגיעים גני נוי? פינות חמד בהן יוכלו לנקות את הראש?
אז יש אלטרנטיבה לא פחות טובה.
לא מזמן ביקרתי במלייה (Melilla), עיר ספרדית לחופה של צפון אפריקה הגובלת במרוקו. במרכזה, נבנה לפני כמאה שנה פארק מקסים. יש בו מעט מאוד דשא. את רוב השטח תופסים שדרות עצים, מזרקות קטנות, רחבות מוצלות, עצי דקל מקומיים, וחרסינות מזוגגות. דווקא השדרה המרכזית מזכירה את "גן מאיר" התל אביבי – שהוא במקרה, או שלא במקרה, "גן" ולא "פארק”.
כל זה העלה בדעתי את השאלה: למה שישראל לא תשקיע במרחבים מהסוג הזה במקום במפלצות הירק המשמימות? מדוע שלא נבנה גנים מוצלים ללא מרבצי הדשא המיותרים, גנים שמתאימים יותר לאזורינו ולאקלימנו?
צריך לפנות לפוליטיקאים, למתכנני ערים ולציבור הרחב: המרחבים הציבורי שלנו צריכים להיות מחוברים למקום, לאקלים ולטבע. צריך להקים יותר פינות נוי כמו אלו במלייה או בגן מאיר, ולא כמו פארק רעננה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 16.11.2014
יש מצב שיעניין אתכם
לנהל את הטבע
לא רק בתים, כבישים, שכונות וערים – גם את השטחים הפתוחים במרחב הכפרי צריך לתכנן ולנהל, והמשימה הזאת מופקדת בידי 54 מועצות אזוריות, שמנהלות 85% מהשטחים הפתוחים במדינת ישראל. מדריך חדש ינסה לעזור להן
עיר בטבע: מבט מסביב לעולם
ההפרדה בין העיר, כתוצר מלאכותי, לטבע, כנוף טבעי, כבר מזמן איבדה את הרלוונטיות שלה. כל מה שיש לעשות זה להרים (או להוריד) את העיניים ולגלות עוד פיסה של טבע. גלריה חדשה לכבוד ט"ו בשבט
